בוודאי נדרש הרבה אומץ מצד הוט להמר על הסדרה החדשה של ימי וסלר ומעיין בלום, "המגיפה", המוגדרת כ"מלודרמת אימה". אומץ בגלל שהניסוי הזה מלווה בלא מעט קשיים, אם כי יכול מאוד להיות שמדובר בקלאט בהתהוות, וכמו שנאמר בפתיח הסדרה עצמה - ייקח עוד שנים עד שנוכל להבין מה ראינו כאן.

"המגיפה" מתרחשת באחוזת "נווה שימרית", בניין דירות יוקרתי איפשהו במרכז הארץ, בתקופת זמן לא מוגדרת, שם מתוכנן להיערך נשף מפואר. עד סוף הפרק הראשון כבר משתוללת מגיפה שמקורה, ככל הנראה, מחלזונות שמפרישים נזלת ירוקה ודוחה. בשאר הפרקים אנו רואים כיצד דיירי הבניין, עובדיו והית"ס (יחידה תברואתית סודית, כן, כן) מנסים להשתלט על המגפה, ועל הדרך נקלעים לתככים, מזימות ודרמה שלא היו מביישים את משכן המליאה ביום ששרה מגיעה.

נקודת הפתיחה מבטיחה. הסדרה מלאה בשחקנים ותיקים וטובים כמו שלמה בראבא, תיקי דיין ומנשה נוי. את התסריט כתב ימי ויסלר מלהקת הבילויים המצוינת יחד עם מעיין בלום, וההבטחה הכללית היא למשהו שכמותו עוד לא ראינו. ובאמת לא ראינו, אבל יכול להיות שיש לכך סיבה - זה לא עניין של מה בכך לאתגר את הצופים עם תוכן כל כך אחר.

המגיפה סדרה חדשה (צילום: אוהד רומנו)
נזלת!|צילום: אוהד רומנו
יש רגעים שעובדים קצת פחות, כמו למשל שיר הפתיחה שנראה כמו טלנובלה משנות התשעים, או העלילה הלא מגובשת. רגע אחד אנו עדים לסצנה שנראית כאילו לקוחה מ"המלון של פולטי" וברגע אחר אתה מרגיש שנקלעת לפרק של "סיפורים לשעת לילה מאוחרת". כל זה מתרחש במעין יקום מקביל, שבו אין לזמן חשיבות ולא ניתן לדעת באיזו שנה אנו נמצאים. זהו עולם שבו אם את רוצה לדעת אם נכנסת להריון, תתכונני לבדיקה גניקולוגית שמתבצעת על ידי רופא מכור לכדורים עם פנס לתוך הווגינה. בכלל, יש התייחסות רבה ליחסי הכוחות בין הגברים והנשים ותחושה כללית של עולם גרוטסקי ומגוחך בו נשים הן כלי לריצוי וכל מטרתן היא לשרת ולבדר את הגברים. הדיאלוג משופע הערות סקסיסטיות ומשפטים סטייל: "מי שמעיז מתיז", כאשר האישה החזקה היחידה שנראית שם היא עידית טפרסון, אשתו של דבל'ה גליקמן, המשחק ראש ממשלה מושמץ מן העבר.

כל הבליל הזה מלווה בקלוז אפים חודרניים, חזיונות על ילדים קטנים ומפחידים, נופים מודבקים, רופא עם בעיות נפשיות קשות שמתחפש לארנב והשוס - דביר בנדק שסוגד למיכל מים מינרלים. אין דרך לתאר את חווית הצפייה בסדרה הזו, היא נעה בין תחושת אבסורד לגרוטסקי, אך עם זאת לפרקים היא מצליחה לשעשע. התחושה מזכירה במקצת את הצפייה ב"פלאנט טרור" של רוברט רודריגז, שבה אנחנו חשים שאנו צופים בטייק אוף של משהו גרוע שנועד להיות גרוע יותר, אבל באופן מודע לעצמו. ניתן לתהות האם הסדרה היא למעשה אלגוריה על חיי העשירים בישראל, האם היא באה להעביר ביקורת ולהזכיר לנו שמתחת למדינה הזאת, המתקדמת לכאורה, יש ערמה של נזלת חלזונות ירוקה? יש כאלה שיטענו שכן, אך לדעתי נזלת היא נזלת ואין זה משנה באיזה צד ימרחו אותה.

בראבא, שמשחק את פקלמן, בעל אחוזת "נווה שימרית" שבה מתרחשת העלילה, הגדיר את הסדרה כ"סדרת זוועה שטרם נראתה כמוה, במאי צעיר שיש לו את האומץ לעשות משהו שאף אחד לא יבין". ובכן בראבא, אתה צודק, אולי באמת אף אחד לא יבין, אבל עדיין הניסיון להרים כאן משהו אחר ושונה לגמרי הוא ראוי להערכה. או במילותיו של יאצק - הוא תמיד נופל, אבל כדאי שיזהר כשהוא קם, מחליק שם, יש מלא חלזונות.