"גם כשעיני פקוחות", סרט הדוקו המרגש מ-2010 אודות המוזיקאי המוכשר שהלך בשבוע שעבר לעולמו, שודר אתמול שוב בעקבות מותו הטראגי ופתח צוהר לעולם של יוצר מיוסר. זה שחייו אינם שלמים בלי המוזיקה, אבל התהליך שמוביל ליצירתה הורס אותו בהדרגתיות
דנה נפתלי | mako | פורסם 09:01 27.08.13
כשהכישרון והמאניה נפגשים. גבריאל בלחסןדווקא בשיאה של ההיסטריה סביב גמר "האח הגדול", צצה לה אתמול (שני) סנונית קטנה ומרגשת על המסך שלנו. נכון, זה לא קרה בפריים טיים, אבל העובדה שערוץ 2 מקדיש רצועת שידור לסרט דוקו קטן ודל תקציב על מוזיקאי מוכשר ובודד, היא הדבר הכי מרגש שקרה כאן בתקופה האחרונה. מדובר בסרט שנוצר ב-2010 ושודר שוב בעקבות מותו של בלחסן בשבוע שעבר, ולנוכח הנסיבות הקשות מקבל משמעות חזקה הרבה יותר.
"גם כשעיני פקוחות" עוקב אחרי סיפורו של גבריאל בלחסן במהלך השנים האחרונות לחייו, רגע לפני שאלו הגיעו לסיומם הטראגי. בלחסן, בנוסף להיותו חלק מההרכב המוזיקלי המוערך והמצוין "אלג'יר", היה גם אמן בפני עצמו. מי שהכיר את שיריו ידע מה עובר על נפשו המיוסרת, שנאבקה במשך שנים במחלת המאניה –דפרסיה. הכנות, הכאב המדמם והישירות שבאמצעותם יצר חשפו בפני כל את עולמו הפנימי הסבוך והעצוב. כשכל אלה מגיעים מצדו של אמן שהיה רחוק מהמיינסטרים במשך חייו, התמונה הקשה רק הופכת מורכבת יותר.
בסצנות לא מעטות במהלך הסרט לוקח בלחסן את המצלמה ומפנה אותה כלפי עצמו. כך הוא מאפשר לנו מעין הצצה ישירה לאישיותו השברירית. אדם שמרגיש שלם רק כשהוא עוסק ביצירה, אבל מנגד לא מסוגל להתמודד עם הדרישות של אורח החיים הזה ועם השפעתה ההרסנית של החשיפה. המצלמה משמשת לבלחסן גם ככלי לדבר עם עצמו, הוא אף אומר באחד מרגעיו הצלולים שמדובר במסר מגבריאל לגבריאל. הוא נשבר מול המצלמה, נאבק, נופל אל מחשכי המאניה ומשם אל ההמשך הידוע בדפרסיה. התהליך מרתק לצפייה, מצליח לגעת גם ברגעים המלוכלכים והגסים אך לשמור כל העת על סף רגישות גבוה. גבריאל, ומי שהכירו אותו, כבר ידעו למה לצפות, אך לנו, הצופים ומי שהכירו אותו רק מהמוזיקה שיצר, זוהי חשיפה כואבת לאדם רגיש שמתמודד עם מחלה שלעיתים נדירות ניתן לראות בצורה כה בוסרית ואמתית.
הצצה נדירה לנפש מיוסרת|צילום: באדיבות התו השמיניאין בסרט הישג ויזואלי או טביעת יד יוצאת דופן של במאי, אך הסיפור שבמרכזו מספיק עוצמתי על מנת להחזיק את הדרמה. היחסים הקרובים עם אחיו פנחס, שלקח על עצמו לטפל בו כאילו היה לו לאם, מוצגים בצורה כל כך יום יומית, כה ארעית עד שהם חודרים את כל המגננות ונכנסים ישר אל הלב. הווידוי המצולם של בלחסן אודות יחסיו המורכבים עם הדת הוא גילוי מפתיע שמסביר לא מעט מן המערבולת הרגשית אליה היה נכנס בכל התקף. הגילוי על כך שהוריו החליטו לחזור בתשובה במהלך ילדותו והתהיות על משמעות הקיום והאמונה מקלפות כל פינה חשוכה בנבכי הענק הרגיש הזה.
חזות הבודי בילדר של בלחסן, ביחד עם עיני הכלבלב העזוב שמסתירות מאחוריהן עולם של כאב, חוברים יחד לדמות של ילד קטן שמחפש חיבוק או תשובה. הטראומות שעברו על גופו בעקבות המחלה גבו לבסוף את המחיר הכואב ולקחו מאתנו יוצר נדיר. בזכות "גם כשעיני פקוחות" קיבלנו הצצה לאישיות המורכבת שמאחורי המוזיקה, שמאפשרת להבין טוב יותר מה גרם לנו להתחבר אליה מהרגע הראשון.
