מוסד טבעי, אוניברסלי לגמרי ופועל על חיבה ותלות הדדית – כך תפסו אנתרופולגים וסוציולוגים בני המאה התשע-עשרה ומחצית העשרים את המשפחה הגרעינית. לפניהם, אגב, אף אחד בכלל לא חשב שצריך לחקור או להגיד מה הקטע של החבורה המורחבת שמתגוררת תחת אותה קורת גג. הסיבה העיקרית לעיסוק במוסד המשפחתי בכלל נבעה מרצונם של אנתרופולוגים מוקדמים לקטלג בני חברות "מתפתחות" לתוך קטגוריות הגיוניות מערבית. בקיצור, אם גם הם תקועים בתאים משפחתיים, הכל בסדר איתנו.
הרבה מים זרמו בתמזה מאז והתא המשפחתי חטף בעיטות ויריקות מכל כיוון אפשרי, כל זה, רק כל לקום מחוזק אחרי כל פעם. אם אנחנו יכולים לקרוא, לשמוע ולצפות בסיפורים בדרגות אימה משתנות על משפחות מתאכזרות או מתפוררות ועדיין לחזור הביתה בסוף כל יום, משוכנעים שיש איזו אמת בסיסית של אהבה שאינה תלויה בדבר במוסד המשפחתי – שלנו או של מישהו אחר – כנראה שאנחנו באמת מאוד צריכים את זה.
"משפחה טובה" החדשה של איתן פוקס ואיתי סגל, בבימויו של אלון זינגמן (ימי ה', 21:50, הערוץ הראשון) מעמתת אותנו פעם נוספת עם העובדה המכאיבה: משפחה טובה לנצח מורכבת מפרטים שרע להם. ומהי, ספציפית, משפחה טובה בישראל? כל מה שאתם מדמיינים, אולי פרט למספר הילדים (ארבעה במקום שלושה): אמא רוקחת, אבא רופא, ילדים שאפתנים ומשכילים, וכולם אשכנזים תהומיים הטרודים בהגשמתם העצמית משל הייתה המירוץ לחלל.
לשחק בסדרה החתומה על ידי פוקס הוא חלום עבור רוב השחקנים בישראל, והקאסט מאזן היטב בין שחקנים מוכרים לאנונימיים יחסית, שמצליחים לייצר יחד עולם מורכב ועשיר, בתוך המשפחה ועבור כל פרט בנפרד. ליאור אשכנזי מגלם את אב המשפחה, נח באומן, העוזב את אשתו נעמי (ענת וקסמן) במה שנדמה, לפחות לילדיהם, כרעם ביום בהיר. ארבעת הצאצאים, ערן (נדב נייטס), איתמר (אריאל וולף), שירלי (יערה פלציג) ויהלי (ידין גולדמן) עזבו את ההורים וירושלים מכורתם לטובת חיים בעיר הגדולה תל-אביב, הטומנת בחובה הצלחה כלכלית (ערן), אינטלקטואלית (שירלי), אמנותית (איתמר) ומנה יפה של תהילה (יהלי). בתמורה הילדים נאלצים לשלם את המחיר הפעוט של ניכור עירוני, נוסף על זה הכללי שחשים ילדים שפרחו מהקן בעשור הראשון של דירות שכורות. אם כי לפי מצבם של ההורים באומן, לא נראה שהניכור חולף עם ההתבססות.
"משפחה טובה" עוסקת במפגיע בחיי מי שיש להם הכל ואינם מסוגלים או מעוניינים לחשוב מעבר לעצמם. אם ההצגה המקוממת של ישראל הלבנה והשבעה (מוכנה לשים את רוב רכושי בהימור על כך שלמשפחת באומן יש דרכון זר) מכוונת, הרי שיוצרי הסדרה דפקו חתיכת אגרוף בבטן המיינסטרים הישראלי. לפני כמעט שנה, כשפוקס החל לעבוד על הסדרה, הוא סיפר כי המנוע מאחורי היצירה הייתה חשיפתו המלאה של הדור הצעיר בישראל על גווניו, ולכן העבודה החלה שלא באודישנים המסורתיים אלא משיחות עם צעירים על חייהם. הילדים (וההורים) באומן יכולים היו להימצא בכל מדינה מערבית על הגלובוס, הם חיים עם הגב למקום ולזמן ובה בעת מאמינים שהם קורבנותיהם. פוקס, סגל וזינגמן לא המציאו את זה, אלא רק העבירו את המסר; ואם תקשיבו היטב, תבינו שאנחנו בבעיה חמורה.