שוב נסענו לאל.איי עם חלום במזוודה ופרפרים (ב-פ' רפה) בבטן יחד עם חבורת זמרים, שבאמת מאמינים שהם יכולים לשווק את עצמם לקהל האמריקני. הפורמט המקורי והמבריק של "חי בלה לה לנד", זה שעבד כל כך טוב בעונה הראשונה, ניסה את מזלו שוב עם קאסט חדש, שהבטיח לנו שלושה חודשים של "גילטי פלז'ר" מענג. איפשהו במהלך הדרך (שלא נאמר, ממש על תחילת הדרך) נוכחנו לגלות שהקסם הגדול של העונה הראשונה פג ונשארנו עם ה"סיקוול", שלעולם יהיה פחות מוצלח.
הכי קל לחרוץ שהסיבה לכך מתחילה ונגמרת בליהוק – שהקאסט השנה פשוט לא היה מספיק מעניין. אמנם בתוך הפמליה החדשה קיבלנו את מאיה בוסקילה, שכבר הוכיחה לנו בימי "האח הגדול VIP" שהיא דמות ריאליטי משובחת שיודעת לתת עבודה, אך לצידה לוהקה כנופיה של דמויות יבשושיות למדי. אז נכון, הייתה ביניהם גם ליאת בנאי, שחיה בסרט טורקי מלודרמטי במיוחד וגם אלי זולטא, שהוא אופרת רוק מהלכת, ועדיין, משהו בהומוגניות של המוצר המוגמר הפעם פשוט לא הצליח להתרומם.
בעיניי זו בכלל לא אשמתם. הרי אם לא היינו מורגלים לסטנדרטים הגבוהים שהציבה העונה הראשונה, כנראה שכולם היו נופלים גם ברשתה של העונה הזאת. העניין הוא, שאחרי שכבר חווינו את הקרע המטלטל בין האחיות זהבה בן ואתי לוי ואת הרומן הכושל בין ג'ולייטה היפה והחצופה ואביהו-דון חואן דה מרקו-שבת, לא פלא שהדרמה של העונה השנייה הרגישה מאולצת. עם כל הכבוד למתיחות המסוכנת בין ליאת לסאז או בין מאיה לשרית, זה כלום לעומת הסקנדלים והקרנבלים שסיפק לנו הקאסט הקודם.
אולי זה בעצם כל ההבדל. הקאסט הפעם הגיע כבר מוכן. הוא ידע על מה יצחקו עליו בבית ונזהר לא לחזור על הטעויות של טירוני העונה הראשונה. אמנם עדיין מדובר בקבוצה שמודעות עצמית זה לא הצד החזק שלה, אבל הרצון לא לחזור על הפארסה הקודמת הורגש היטב, וכך זכינו לעונה מסורסת שהולכת על ביצים. ההתפרצויות של ליאת על סאז ("מי ישמע, המלך חוסיין") והריבים הבודדים של מאיה עם שרית היו האקשן המשמעותי היחיד של העונה. אפילו סיפור החיים הנוגע ללב של שיר לוי, לא הצליח ליצור רגע טלוויזיוני בלתי נשכח. הבעיה עם שיר, שבדיוק כמו שהוא פותח על הבמה ושר כמו שאף אחד אחר מהם לא יכול, ככה הוא סוגר בחיים. לדאבונו ולדאבוננו, הרומן שניסו לטוות לו עם שרית הצליח להיות עוד פחות נטול סקס אפיל מזה של ג'ולייטה ואביהו בעונה הקודמת.
מהר מאוד מצאתי את עצמי היחיד מבין חבריי שנשאר נאמן לתכנית. אחרי שבעונה הקודמת כל הרשתות החברתיות סערו סביב התכנית לאורך כל הדרך והפגיזו בציטוטים נבחרים בסוף כל פרק. "לה לה לנד 2" הפכה לגילטי פלז'ר אמיתי. כזה שמדברים עליו עם חבר וחצי. אפילו בערב הגמר ואחרי הכרזת הבוסקילה נדם קולו של הפיד. אולי יש מן חרם סודי על התכנית ואף אחד לא סיפר לי?
כשרחרחתי סביבי לא מעט אנשים הפנו אצבע מאשימה לכיוון קובי פרץ. קולגה הסבירה שברגע שהוא מופיע על המסך היא מיד מעבירה ערוץ. ממש לא אתפלא אם היא לא היחידה, כי גם לי היה לא קל איתו. עצם הקונספט שלו היה שגוי, לדעתי. התפקיד שתפרו לו היה פשוט מעיק. אין ספק שהביאו אותו בשביל הקהל הגדול שהוא מביא איתו, אבל הוא גם גרם לסדרה לאבד לא מעט מהקהל ה"אשכנזי" שלה. אם בעונה הקודמת "לה לה לנד" הייתה נחלת הכלל ונחשבה לטראש מופתי גם בתוך הברנז'ה התל אביבית, העונה הזאת נשארה להיט פריפריות. בדיוק כמו הלהיטים של שרית אביטן, שבדיוק כמו שהיא יפה (והיא ממש יפה), ככה היא עייפה על המסך.
ההפתעה הגדולה של העונה הגיעה דווקא ממיסטר פסטר, שהצליח להמציא את עצמו מחדש, והמשיך לספק שואו טלוויזיוני אדיר, כמו שרק הוא יכול. פסטר השתכלל, ועל אף שהעונה הוא החזיק את עצמו חזק מלשאול את ה"כן?" המפורסם שלו בסוף כל משפט, עדיין הצליח לשמור על מעמדו כאתנחתא הקומית הראויה ביותר בתוך כל מסחטת הרגשות המייגעת שסביבו. בהיעדר רגעים קומיים אחרים, גם ליאת בנאי סיפקה לא מעט צחוקים על חשבון הקפריזות האימתניות שלה. בכלל קצת התאהבתי בה. כמעט בכולם, כי באמת שהם נורא חמודים ואמיתיים ומוכשרים, אבל מה לעשות שיצא להם יותר yes דרמה מ-yes קומדי.
ולסיום, מילה טובה לקוראת מאיה בוסקילה, שיצאה מנצחת ולא רק בגלל שרון פייר בחר בה, אלא בגלל שהיא הצליחה להכניס הרבה צבע לתוך העונה הדהויה הזאת. עם כל הכבוד לכריזמה של חלקם, לנוכחות האינטנסיבית של בוסקילה לא היו שם מתחרים. מעבר לכך, היא יצאה מקצוענית אמיתית ולרוב גרמה לשאר המתחרים להיראות כמה רמות מתחתיה – ולא בגלל שהיא הזמרת הכי טובה או דוברת האנגלית הכי רהוטה, אלא בגלל שהיא באמת הגיעה כדי לזכות והתאבדה על זה. פייר, הכי הגיע לה לזכות, ואני סומך עליה ועל האמביציה הנדירה שלה, שהיא גם תדע לנצל את זה. בינינו, העוצמות שלה יותר מתאימות לאמריקאים, או כמו שהגדירה זאת בעצמה באחד הפרקים: "בישראל אומרים שאני צועקת ופה קוראים לזה סופר פאוארז".