"האדם הוא דבר אפל וחסוי היטב, ואם לארנבות שבעה עורות, האדם מסוגל להשיל מעליו שבע פעמים שבעים עורות, בלא שיוכל לומר: עתה הינני כפי שאני, אינני עוד קליפות בלבד" (ז'אן פול סארטר)
כל אחד ואחת מאיתנו, בכל מיני סיטואציות - בעבודה, עם חברים, עם המשפחה ובעיקר עם עצמנו – נחשף ומשיל מעצמו שכבות הגנה. במקביל לזה, לרוב אנו גם בונים חומות שיגנו עלינו מפני העולם, שישמרו עלינו מהפחדים שלנו, מהאמת הפרטית והעמוקה שגם לנו עצמנו קשה להודות בה - בעיקר בפני עצמנו. רק ברגע שהאדם מכיר ומתנהל לפי האמת שלו ועם האמת שלו, מקבל את מי שהוא בלי לנסות לשנות ולהתאים עצמו לכל מיני תוויות ומסגרות, ובאמת שלם ובטוח בעצמו - רק אז הוא יכול לצאת לעולם ולהגיד: "זה מי שאני – תתמודדו!". רק כשהאדם אוהב את עצמו, כולם אוהבים אותו - וגם אם לא, הם לפחות מכבדים ומעריכים את היושרה ואת האומץ.
את דודו מעפולה אוהבים רוב הדיירים, אם לא כולם. אבל ממה נובעת האהבה שלהם? האם זו בכלל אהבה, או שזו בעיקר חמלה? דודו מעפולה עושה שמח, מפשר בין הדיירים ורוצה שלום בית (לפחות בקידוש של שישי); הוא יועץ הזוגיות של הבית; ובעיקר, הוא מנסה להבין מיהו.
ובאמת, מי הוא דודו? הוא עוף אחר, שונה, בחור רגיש מאוד, אישיות שברירית ופגיעה. הוא כמו עלה נידף ברוח שנרתע מכל אתגר, סכנה או קושי, תמיד ינסה למצוא את הפשרה או לברוח מעימות - רק לא להתמודד עם המציאות. מרגע כניסתו של דודו לבית "האח הגדול" ועד עכשיו, אין לו "אני עצמי" קבוע. הוא משתנה ומשנה את אופיו כל הזמן, מחפש את הדרך שלו להגיע פנימה לאמת ולשקט שכל כך חסרים לו.
השדכן מעפולה
אז מה מניע את דודו? מה הוא מחפש חוץ מחום ואהבה? האם הוא בכלל השיל שכבה אחת מאז שנכנס לבית "האח הגדול", האם הוא חשוף, כנה ואמיתי, או שהוא רק מחפש את האמת והריגושים דרך חייהם של אחרים? לפני שבועיים זה היה עם עמרי ושי מיקה, וכעת – עם עמרי וקסניה. "את מאוהבת?", שואל דודו את קסניה, "אבל אמרת מזמן יש פה משהו מעבר... התנשקתם? עם הראש כן או לא? התנשקתם?". מאוחר יותר, בחדר האח, מכריז דודו: "הם התנשקו". לשאלת האח ("בזכותך?") עונה דודו: "בטח". הוא שמח ומאושר, מרגיש שבזכותו סוף סוף יש זוג חדש בבית, בטוח שבעידודו עמרי סוף סוף עשה מעשה ונישק את קסניה, בטוח שעמרי הוא חברו הטוב שתמיד יאהב אותו ויגן עליו.
אבל מאוחר יותר, כשדודו מתוודה בפני שי מיקה ועמרי, הוא מגלה שבעצם לעמרי מאוד קשה איתו. "אני מרגיש בודד פעם ראשונה בחיים שלי", אומר דודו, ועמרי עונה: "כן, אתה לפעמים תמצא את עצמך לבד... וזו ההתמודדות שלך וזה חלק מהתהליך שאתה תעבור פה". "אל תפנה אליי ואני לא אפנה אליך יותר!", אומר דודו, ועמרי משיב: "אין שום בעיה". רגע אחר כך, דודו פתאום מתרכך ואומר לעמרי שהוא מודה שהוא רגיל למשהו אחר (עמרי: "גם אם אנחנו נריב ולא נדבר שבוע..." דודו: "לא! אין דבר כזה"). לפני דקות ספורות דודו כעס ונעלב מעמרי, ואמר לו שהוא לא ידבר איתו יותר – והנה, בן רגע הוא חוזר בו. הוא לא מסוגל לעמוד על שלו ולהגן על הכבוד שלו אפילו לחמש דקות, הוא לא מסוגל לערער את רשת הביטחון שיצר לעצמו בבית כדי לשמור על "האני העצמי" שלו. הוא מעדיף לוותר על עצמו מאשר לוותר על החבר'ה שמקיפים ועוטפים אותו בבית, רק כדי לא להתמודד עם האמת ועם המציאות.
דוגמא נוספת להפכפכות של דודו ניתן לראות בכל שבוע ב"משחקי האח". דודו נרגש ונפגע ממה שגולשי mako חושבים עליו. אם אומרים שהוא הדייר הכי רגיש בבית או הדייר הכי כיפי, הוא צוהל ("כאילו זכיתי בלוטו, ולא ב-75 מיליון – ב-200 מיליון"). אם אומרים עליו שהוא ילדותי ומושפע מלחץ חברתי, הוא נכנס לחדר האח ובוכה ("'מושפע מלחץ חברתי' זה בן אדם שאין לו עמוד שדרה"). ואז הוא שואל את האח אם אין משהו טוב שחושבים עליו, משהו שיכול לעודד אותו.
החיפוש אחר אותנטיות ואחר חירות אישית מביא את האדם להרגיש עצמו "חלש". תחושה זו של חולשה נובעת גם מרגישותו הרבה של אדם שאין לו עצמי קבוע. אז אולי דודו מעפולה מחפש את עצמו, מחפש את הקרקע הבטוחה והנוחה לצאת לעולם עם האמת שלו ולהפסיק להסתתר ולפחד מעצמו וממי יגיד מה. ואולי הוא בעצם נע ונד ללא חוט שדרה, מנסה רק להיות בסדר עם כולם כל הזמן לא דוגל בקו אחיד, ובכך לא נשאר נאמן לעצמו.
זה השבוע הראשון שדודו לא מועמד להדחה (הוא ניצל מכך ב"משחקי האח"). אולי זה ייתן לו זריקת עידוד לביטחון העצמי ויוציא ממנו משהו שלא ראינו עד כה. ואולי לא, וכל המשחק הזה והתקופה הזו לא יעשו את השינוי שוודאי ייחל לעצמו, ולא יעזרו לו לצאת מעצמו ולהתמודד עם עצמו בפעם הראשונה בחייו.