מסתמן שבעונה הזאת של "הישרדות" הגדולים הולכים ראשונים. זה התחיל עם ההתקף של מייקל והמשיך עם ההתקפה על ג'מצ'י, עד האיחוד הראל מויאל יעלה על מדוזה, אז שימו את כספכם על פרסטר ותתכוננו להרבה משימות סוציומטרי והומור לוזרים. והאמת? קצת חבל לי על ג'מצ'י. מההיכרות הקצרה והלא מספקת איתו נוצר הרושם שמתחת לכדורסלן הגבוה והנחרץ, מסתתרת ביץ' ממורמרת יותר מענבל גבריאלי עם שק אורז בבוררות.
אבל רגע, בואו נחזור למייקל - לבכות לך - לואיס, שקרס בעת מילוי תפקידו. מייקל לא ישוב אלינו, מכריז גיא זו-ארץ בפנים נפולות. מעבר לנהר הגומא מרשרש. אבל אל חשש, הוא מרגיש טוב, כלומר שוב פעם הצליח להשתמט. נו, אולי בתכנית המציאות "מום נולד". השבטים מתפזרים, לא לפני שטיניום מקבלים את הזכות לבחור בין החוף המדוגם שלהם לבין הלא נודע, כלומר החוף שמעבר לגדר שאולי יש בו ברזנט ואולי אין. הם בוחרים בחוף החדש וכצפוי, נדפקים. לא מחכים להם שניצלים, אפילו לא אבן אש. והכי גרוע? הם מגלים שקוראים להם טי-ניום. עם מקף. גייז.
אז בטי-ניום הכל רע, תודה ששאלתם. אנחנו מקבלים טעימה מהלילות המוכרים והאהובים של "הישרדות" - ענת הראל בנפילת סוכר (השחל כאן פרסומת סמויה לפיטנס), תורג'י מבואס על העולם והראל מויאל בוהה בצרור נמלי אש על ענף. היחידי שמתעקש לראות את חצי הכוס המלאה הוא משה פרסטר. טוב, בארץ הוא מדריך סיורים ביפו עם תרבוש, כל כוס היא חצי מלאה.
סיטואציה מביכה בדאנג: מסתבר שבוקי מרבה לדבר על יציאותיו. לא מספיק שהוא מתעקש להתפשט אל מול חברי השבט, הם גם צריכים לדעת בכל רגע נתון שקוקוסים עושים לו שלשול. אוקוורד. וכאילו זה לא מספיק, הוא גם נכשל בבניית המחסה שלהם שקרס יותר מהר ממייקל לואיס במפגש עם מאמץ. העניינים לא נראים מי יודע מה עבור בוקי, והתנגשות הטיטאנים שלו עם ענבל גבריאלי לא הוסיפה לו נקודות.
סצנת המשא ומתן הייתה אדירה, תודו. כתב הפלילים השמנמן שיצא לו להתעסק לא מעט עם חמולת גבריאלי, ועכשיו צריך לעמוד מול נציגת המשפחה הנוטרת. כצפוי, זכינו לצפות בסירוס טלוויזיוני מפואר, למרות שאפשר להבין את כניעותו של בוקי. עדיף לוותר על רבע קילו אורז ולא לחטוף רימון בגינה. הצעה לעונת ה-VIP הבאה: חגי עמיר רב עם אורי אבנרי על מצ'טה.
ענבל חוזרת לטיניום עם אורז ואבן אש, מה שגורם לאנה ארונוב להתחיל לטנף עליה בטסטמוניאלס. טוב, מישהי אחרת קיבלה תשומת לב. בדאנג החברים קצת פחות מפרגנים, ובמקום להתלהב מהאורז מתבאסים שבוקי לא הביא יותר. התפריט בשני השבטים זהה: אורז עם קוקוס. תוסיפו לזה שניצלים מדומיינים בטיניום ובדיחות פלוצים של בוקי בדאנג, ולא תישארו רעבים.
הפעם במשימת החסינות לא לוקחים סיכונים. בלי שום דבר כבד או מאומץ מדי, רק להחזיק מקלות באוויר. איש לא חוטף אירוע לב, אבל אנה די מאכזבת. איפה המשמעת הסובייטית כשצריך אותה? למרינה קבישר זה לא היה קורה. טיניום לוקחים חסינות, וגורלו של בוקי נראה די אבוד. "אני הזקנה בעגלת נכים במחלקה א", הוא אומר, ואז כהרגלו חוזר על זה עוד שש-שבע פעמים, כי למעשה הוא הזקן הנודניק עם האלצהיימר במסדרון.
למזלו של בוקי, ג'מצ'י נזכר פאום שהוא היה קפטן עשרים שנה ולא יקבל ביקורת מ"אחת דדון", למרות שכולנו ראינו שיש שם שני דדונים. במו ידיו הוא כורה את קברו, רק כי הוא מניח מראש שבהתלבטות השבטית בין החלש ובין המניאק, המניאק תמיד ייקח. יכול להיות שזה עוד היה מצליח לו, אם הוא לא היה מאבד את זה לחלוטין במועצת השבט.
אז איפה להתחיל? ג'מצ'י לא אוהבת את בוקי כי הוא גס, מגעיל, בוטה, חובב זונות וקוקסינלים ועושה צרכיו מול חבריו, שבעצמם הם לא מציאה גדולה כי הם העדיפו את נטלי דדון על פני איריס, אישה בת חמישים פלוס, רק כי היא לא חלק מהחבורה התל אביבית של הדור המקולקל שלהם. וואו. ידענו שמשהו שם לא בסדר עוד מנשיקת ההשכמה הקריפית על לחייה של האלמונית יוליה פלוטקין, אבל זה כבר היה ממש קיצוני. מה שלא ברור זה איך אחרי הנאום המופרע הזה הוא עוד הופתע לגלות שהוא מודח. כנראה שאגדות, מטבען, לא שמות לב לכך שהן כבר מזמן לא כאלו. מילא, באגדה כמו באגדה - הוא חי באושר ובעושר עד עצם היום הזה. בווילת המושבעים. ביוש.
הציטוטים:
"בוקי עושה הכי הרבה רעש" (איתי שגב. לא, אתה)
"נסחטתי באיומים על ידי ענבל גבריאלי" (בוקי, משחזר את ימיו ככתב פלילים)
"וואו, משה, אתה מביס את האיש ההוא מהכדורסל" (משה פרסטר, עדיין חי בפרק של "טל ומשה בעיר הגדולה")
"נוכלת עם בגדים ועם טוסיק בחוץ" (ג'מצ'י, מתפייט)
"עשו לי את הסרט הקיץ של אביה" (בוקי. לא נורא, זה כלום לעומת מסיבת ההפתעה שארגנו לג'מצ'י)
"זה כולה הלילה השני, איזה הומואים אנחנו" (תורג'י. אתה אמרת)