ראינו רמיזות לכך עוד בשבוע שעבר, אבל בתכנית של אתמול כבר אי אפשר היה לטעות: הדיירים הוותיקים לא היו הכי מרוצים, בלשון המעטה, מהדיירים החדשים/ישנים שנבחרו להגיע לבית - והאירוע אליו הם חיכו כל כך הרבה זמן התברר כסיוט (גם אם מלהיב עבורנו). כך, אם במשימת הדמוקרטיה דנית הייתה צריכה לצפות בצבע מתייבש, הרי שהמבט על פניהם של הדיירים הוותיקים בזמן כניסת הדיירים החדשים דמה יותר לצפייה בצבע מקבל מכות - שילוב של הלם, זעזוע, ובעיקר תחושת "מה לעזאזל אנחנו רואים?", שעם הזמן הפכה לתובנה האיומה והבלתי ניתנת לריכוך: הם הולכים לחלוק בית עם עינב בובליל.
אח, עינב. איך שהתגעגענו; התגעגענו כמו שאהוב מתגעגע לאהובתו, כמו שדייג מתגעגע לחכתו, כמו שרגל יחפה מתגעגעת למסמר חלוד. והנה, כאילו אנחנו שוב ב-2008 ואולמרט ראש ממשלה במקום עבריין מורשע, נבחרת ספרד אלופת אירופה במקום אכזבת המונדיאל והשם 'לובה' מעורר קונוטציות לטל פרידמן עם פאה, במקום לעברה הכרמיאלי של דיירת עם נעלי לבונטין - את שוב כאן איתנו על המסך הקטן. עינב הגיעה מצוידת בשלל מטבעות לשון חדשים ("פרצוף צנע ללא אנטנה") ומעוררי מחלוקת ("הן וואחשות כאלה"), אך השנים בכל זאת עשו את שלהן בעניין אחד: הזעם של עינב בובליל מודל 2014 מופנה כלפי לכלוך באמבטיה במקום כלפי פרידמנים מתים. אז על אף שהחיבור המסתמן בינה לבין נופר סימפטי בערך כמו זה שבין הנוסע השמיני לטורף, עד שהן יתפוצצו יש כוכב אחר ובלתי מעורער מבין הדיירים החדשים, ושמו בישראל מנחם בן.
לעומת עינב, מנחם לא השתנה ולו במיל מאז השתתפותו הקודמת בתכנית לפני כחמש שנים - אם לא מחשיבים כמובן את השיחה עם אלדד, בה הוא לקח את הצד השמאלי בוויכוח פוליטי וגרם ליקום לקרוס אל תוך עצמו. על אף היותו הדייר הכי מבוגר, למנחם בן יש יותר מרץ מאשר בני גולדשטיין במשחק דג מלוח, והוא רודף אחרי שאר הדיירים ברחבי הבית מתוך שתי מטרות: להתריס, ולהגיד את המילה "קסום" כמה שיותר פעמים. ארבעה ימים בלבד הוא שם, וכבר הספיק להסית נגדו חצי מהדיירים על ידי דקלום שיריו המפורסמים כגון "את מדברת מתוך בורות מוחלטת וילדותית לחלוטין", "אתה כתם ניאו נאצי על התכנית" ו"החוכמה שלך מוגבלת", הכל בטון רך ואבהי שיוצר דיסוננס יותר גדול בין תוכן לצורה מאשר זה שבין צחי לבין פניו המעוטרות בדגל גרמניה. הצופה פנינה טורנה בכוננות טריגר עד להודעה חדשה.
ואם כבר בפניו הבוואריות של צחי עסקינן, הרי שהגיע הזמן לקבל בברכה את משימת "לכבוד המונדיאל" שהגיעה בקול תרועה לבית האח. הדיירים בוחרים בהגרלה את הקבוצות שייצגו אותם בטורניר, ועל פי הצלחתן של אלה יקבעו מדי שבוע המועמדים להדחה. וכך יצא שבעוד אליאב מקבל את ברזיל, לינור את בלגיה ואחי את שוויץ, אומה שלמה עצרה את נשימתה ופיללה לדבר החשוב באמת: רק שאורטל גושן לא תקבל את ניגריה. לאחר אנחת הרווחה הקולקטיבית שנבעה מבחירתה של האחרונה בקולומביה, התבשרו הדיירים שעליהם לתפוס כדורים שנזרקו לחצר - לא ברור אם בכל פעם שהובקע גול בחוץ או בכל פעם שמישהו סוף סוף זיהה את אנה בול ברחוב.
לבסוף, בין עוד משימות שגרמו לטל לשבור צלחות ולא במסגרת אקט טבעוני, ולמיקיאגי לחבוט בפינייטה עוד יותר חזק משחבט בקריירה שלו במשך עשרים השנים האחרונות, הסיפור המרכזי של הפרק התמקד בדנית. דנית, שמסתמנת כבחורה הכי מתוקה שידעה התכנית מאז אלין לוי, מאוהבת משום מה באליאב, הבחור הכי מתוק שידעה התכנית מאז רוני מיילי. אך אליאב כאמור לא רק שלא מחזיר לה אהבה, הוא גם פוזל לנופר מור, ודנית נכבית עוד יותר מהר מצחי לאחר שראה איך הסרטן של אורטל גושן יורד במדרגות ולוקח לו את המיליון. ואם התחלנו במבט דכאוני, נסיים באחד: המבט של דנית לאחר שהאח הגדול מודיע לה שקוסטה ריקה עלו הוא כנראה המבט הכי עצוב בתולדות האח, אם לא האנושות, ובצדק - שכן מה שווה להיות הסינדרלה של הטורניר כשהנסיך שלך בכלל מחוץ לבית כותב טור ב-mako. תשאלי את בני איפה הוא קנה את הוורד דנית, אח חורג התאהב בך סופית.
אמרו:
"זה אלדד שהזדקן" – אליאב על מנחם בן, מצדיק לראשונה את הקיום שלו
"כאן, לשיפוט העולם, אתה טועה לחלוטין" – מנחם בן יודע להקשיב
"יכול להיות שהיית יותר טוב לא לפתוח את הפה" – מרטין למנחם. שמח במועדונית
"הקשר בינינו הוא קשר של שני אנשים משכילים שעוסקים בשירה עברית" – מנחם על מיקיאגי. נו, קשר סטנדרטי כזה
"כי אין לך אישיות" – טל גוערת בלינור לאחר שאמרה שלא תחשוף שדיים כמו אורטל. תמיד טענתי שאני קודם כל מחפש אופי
"אני מרגישה לא אני, אני מרגישה יוסלס, אני מרגישה חסרת ביטחון"– דנית בוכה בחדר האח. עם כל הכבוד, ככה אני כל ערב מול המראה
"שני סבאים.. אח אח אח..זה ריבוי של סבא" – מנחם, לא נותן למריטות השיער מהאוזניים להוציא אותו מהשגרה
"זה כמו שאני מבקש שתשתחרר את האהבה שלה אליי" – בני על לינור. זה כמו שאנחנו מבקשים שתשחרר אותנו ממך