כמה כיף לסיים לצפות בחדשות ולצלול ישר לתוך ריב על גזענות. היה איזה רגע כשיונית העבירה את השידור לארז וקורין שחששתי שמא נזכה לנקות קצת את הראש מעוד יום במדינה רוויית הסכסוכים והאלימות שלנו, אבל אז הגיעו אנדל ושרון ודאגו לעשות את מה שכולנו אוהבים ולהשחיר לנו את הנשמה. סליחה, לא בחירת מילים טובה - לבאס לנו את הנשמה. הסיטואציה: מסוק שנשלח לשרון נושא בגאון את הציטוט שלו "אם ציונות זו גזענות אז אני גאה להיות גזען", ובעוד שרון צוהל, לאנדל זה ממש לא בא טוב והוא רואה בכך הוכחה נוספת לכך ששרון אכן גזען.
מה שאומר שאיאלץ לשנות לרגע את שם משפחתי מניקוליבסקי ללפיד ולרצות את כולם. כי מצד אחד (ואני לא מאמין שאני מגן עליו), שרון כמובן לא באמת התגאה בהיותו גזען. זה כמו שאני אגיד "אם להיות מקסים זו גזענות אז אני גאה להיות גזען". המשמעות ברורה, וגם אנדל יודע מהי, מה גם שאני באמת ממש מקסים. מצד שני, שרון הפגין חוסר רגישות משווע. מה שאנדל ניסה להגיד בזמן שהוא נתן לאמוציות לדבר במקומו זה שצירוף המילים "אני גאה להיות גזען" הוא לא לגיטימי, ולא משנה ההיפוך הלוגי שעומד בבסיס המשפט. גזען זו מילה שאסור שתבוא בקונטקסט חיובי, ויש דרכים אחרות להפריך טענה שלא נראית לך נכונה – במיוחד אם אתה נמצא ליד אדם כמו אנדל שכל חייו נאבק בגזענות.
עד כאן בפינת הצקצוקים שלנו להיום, כי הפעם הגזענות היא רק המנה הראשונה. המנה העיקרית: חרקים. לרגל פורים התכנית מתחפשת ל"אפקט הפחד" ומשגרת את הדיירים 50 מטר באוויר לארוחת אימה שכוללת בעיקר חסרי חוליות, ואם זה לא מספיק דוחה, אז חסרי חוליות כשרים. בהתחלה המשימה נראית אבודה כשבהנהגת שרון (איזו אבידה לכנסת!) הדיירים מוותרים על אתגר פשוט יחסית כמו אכילת בצל שלם עבור תוספת כסף לתקציב, אבל מסתבר שעם התמריץ הנכון הם יאכלו הכל, או יותר נכון ישתו הכל – נגיד וודקה עם תולעת חיה בפנים תמורת שיחה של שני עם אמא שלה.
זה לא היה פרק קל עבור שני, שאחרי ההדחה של אנסטסיה מכריזה כי נמאס לה סופית מהדיירים ומחליטה להישאר במיטה ולא משנה כמה האזעקה תפעל וכמה חמימו יצעק (איך משיגים את השילוב הזה? אולי זה מה שישים סוף ל-700 סנוזים שלי כל בוקר). כולם כועסים עליה בגלל זה ובגלל שלטענתם היא מסתירה טבק, היא מחזירה להם בצעקות בעודה יוצרת חזית נגד העולם, עד שלבסוף עומר נכנס לחדר והיא נרגעת ומחייכת. או במילים אחרות: סיכום העונה עד כה. אבל העיקר ששני שוב על מי מנוחות.
אז זהו, שלא. חשבנו ששני דרמטית? הדיירים תלויים בין שמיים וארץ ושותים תולעים ועדיין הדבר הכי מפחיד זה אמא שלה, שמפזרת לבתה בטלפון משפטים דוגמת "שימי לב למי שאת חושבת שהם חברים שלך" ועוד פנינים שכאילו נלקחו ישירות מ"הסנדק". כאילו, חוץ מהמשפט על שמשון ודלילה שנלקח מהפרק הקודם. כמו טעות נגררת, האלגוריה הלא קשורה שהניחה אמא של אביחי עדיין חיה ובועטת ואף מתפתחת, ומאמא גולדשטיין מזהירה את בתה כי "דלילה רוצה לקחת גם לך את הכוח". ניתן רק לשער כי אם עומר היה שומע את אמא של שני כנראה שהוא היה עושה אחורה פנה מכל העניין הזה על המקום, גם אם זה אומר ליפול מ-50 מטר אל מותו.
האתגר הבא יביא לאנדל את בני משפחתו אם הדיירים יאכלו מנת גורמה מצד אחד ורגל קרושה מצד שני. עבור ההורים שלי אין הבדל בין השניים, אבל הדיירים קצת פחות נהנים ומעדיפים להקיא הכל בדרך לחימום ליבו של אנדל – כולל שרון, למרות הסכסוך ביניהם. אנדל משוחח עם אחיו ואחיינו ברגע מרגש וחמוד, ומיד מחזיר לשרון טובה כשיחד עם שאר הדיירים אוכל עבורו צ'יפס ארבה (בקרוב אצל אייל שני?) כדי שיוכל לפגוש את ילדיו. כמה חמודים הילדים של שרון גל? לא ראיתי כזה יחס של ילד-חמוד-הורה-לא-חמוד מאז שאחות חורגת הביאה את הבן שלה למשרד. הם צחקו, השתוללו וריגשו. חבל רק שהם השאירו את תחפושות אלאור ואושרה אזריה בחוץ.
לאחר מכן הדיירים סוף סוף חוזרים לקרקע ונראה שהם בסוג של פוסט-טראומה. חמימו בטוח שהארבה המטוגן שאכל קם לתחייה ומסתובב לו בתוך הבטן, גורם לנו שוב להתחבט בשאלה האם הוא עושה בכוונה או שסיפור נפילתו על הראש אמיתי אחרי הכל; דן ואורנה מפלרטטים מתחת לשמיכה בזמן שמעיין ואביחי מנסים להצטרף אליהם לאורגיה שומרת הנגיעה הראשונה בהיסטוריה; ג'ודי, אחרי שהצליחה להשתחרר מתפקיד הבחורה שבאה להפריד בין אביחי למעיין, מפלרטטת עם אנדל ומשתחלת לתפקיד הבחורה שבאה להפריד בינו לבין עדן; ולבסוף, קריאות מבחוץ מגלות לשני שמעיין העמידה אותה להדחה, מה שגורם לשני ולעדן להסכים שהדרך בה אמא שלה רמזה לה על זה עם "דלילה" הוא גאוני. קדימה אמא של אביחי, זה הזמן לתבוע על זכויות יוצרים.
וכמובן, זה לא פרק בעונה 8 של האח הגדול בלי איזה מונטאז' פוצי מוצי של 32 אלף הזוגות שמרכיבים את הבית, כולל נשיקה של דן ואורנה מתחת לשמיכה - מה שכבר לא מסעיר אף אחד חוץ מאת אורנה שמיד רצה להתפלל. כי כידוע אלוהים אולי לא רואה דרך שולחנות, אבל כן מבעד לשמיכות.
אה כן, לקינוח קיבלנו גם משחק כדורגל מאולתר (אזהרת טריגר לכל מי שאי פעם השיג כדור בהפסקה הגדולה רק כדי לראות את צלליתו הבלתי נמנעת של המורה מגיעה להחרים אותו), כולל פרץ קנאה נוסף של אורנה בעקבות כיף של דן לשני, דרך חדשה של דן להציק לי בעין – הפעם כשהוא עושה את עצמו משחק בכדור דמיוני – ושרון גל אחד שמנצח גם בזירה הזאת. רוצה לומר: תודה לאל על ההדחה הכפולה הבאה עלינו לטובה ותודה לאל על חזרתה של אחות חורגת, זה מרגיש כאילו אני כותב כאן ברצף עוד מאז ימי אסתר. כאילו, זאת מהמגילה.
אמרו:
״בתיאבון אביחי, בתיאבון חמימו, בתיאבון גזען״ (אנדל מנומס לשרון למרות הכל)
״התמודדתי עם 70 חברי כנסת״ (שרון. התמודדתי = עזבתי אחרי דקה)
״לא תקבל 20 שניות במאקו בגללי״ (שרון לאנדל. יופי, עוד 20 שניות לי)
״את חמודה כל כך״ (אביחי למעיין שאוכלת ארבה. ככה נראית אהבה)
״הארבה עדיף בהרבה״ (אם ארבה יהפוך למאכל לגיטימי יום אחד, שני הגתה את הסלוגן)
״תפתח גוגל תרשום מה יכול להעביר ארבה״ (חמימו לאח הגדול. שמעתי כבר על חיפושים מוזרים יותר)
״מת אחושילינג מת״ (שרון על הארבה. חוק עונש מוות לחרגולים)
״יש גבול לכמה אני רוצה להציג את עצמי בתור אידיוט״ (דן. והוא בשמיים)