כמה פיתויים בפרק אחד! לגנוב מהקבוצה 100 אלף שקל לגרינפיס? להקריב את החברה הטובה שחר? להבריז מכתיבת הטור הזה בתירוץ שנהרגתי בתאונת טרמפולינה וללכת לישון בשעה סבירה? לא, אסור לי, אני חייבת לחשוב על טובת המערכת! הבלוג הזה הוא הדבר היחיד שיכול להציל אותה מעוד פילר על גילי מוסינזון!
אז הנה אני מצטרפת לנדודי הקבוצות בג'ונגל, בדיוק בזמן לדיון מרתק בשאלה האם פס נזלת כלשהו בבוץ הוא נחש או תולעת. אולי בכל זאת נהרגתי בתאונה? לא חשוב. הקבוצות אמורות למצוא את דרכן לעץ העולם – טוב שלא עפת על עצמך, עץ – ואיכשהו הן מצליחות למצוא אותו כי לגמרי במקרה ההפקה שמה לידו מגדל ענקי עם מזרקה הולוגרמות וחנות מזכרות בלובי. אודי איש הטבע, שביומיום משתחווה גם לאדניות בזיליקום, חוטף הלם מהעץ הנשגב. "זה ממש אל!" הוא מתייפח, לא ממש ברור למה. עץ, נו. גזע, ענפים, כל החרא הזה, רק בקצת יותר גבוה. אף פעם לא ראית לוח שנה של המשביר?
אבל נוותר לאודי, כי אני לגמרי בעדו בפרק הזה כשהוא מנסה לבקוע את דיקטטורת המימירותם של הקבוצה. כי בהתחלה זה היה די חמוד שמימי ורותם החליטו שהם כמו אבא ואימא, וששאר חברי הקבוצה הם התינוקות שלהם, וכולם משחקים במשפחה במטבח הבובות של פישר פרייס. אבל כשכאילו-אימא לא מרשה לכאילו-ילדים להחליט על כלום במשימות ורק לכאילו-אבא מותר לקפוץ על הטרמפולינה כי הכאילו-ילדים בטח לא מבינים בזה, אז אולי כדאי לקרוא לגננת כי המשחק הזה קצת יצא משליטה. "צריך שיהיה מישהו קל באמצע כדי שנוכל להקפיץ אותו יותר גבוה מהשוליים", מסביר אודי בתבונה, ואבא-רותם נובח "על מה אודי מקשקש שם?! משהו על חוקי פיזיקה הגיוניים ועל זה שהוא מנוסה בטרמפולינות ועוד כל מיני הסברים מעצבנים שמפריעים לי לעשן את המקטרת ולקרוא עיתון אחרי שהבאתי פרנסה לבית הזה!". "אבל אבא, זה לא הגיוני מה שאתם עושים, תן לי רק להדגים לכם..." - "אל תפריע לאבא שלך! לך לחדר עד שאני אקרא לך לארוחה!". אח, משפחה שכזאת.
ממשימת ארבעת היסודות של אוויר, אדמה, מים ואש ("התרגשתי שבפריים טיים של הטלוויזיה מקבלים כזה תשומת לב לאחת ההמחשות הכי בסיסיות של העולם הרוחני!" התלהב ידידיה. מה, לא ראית "קפטן פלאנט"?) ממשיכות הקבוצות לאסוף זהב במערת האוצר האבוד של האינקה. אבל לפני שהם מספיקים לומר "אהההה, אסטבן זיאה, טאו לה סיטה דור", נגלה הטוויסט: עליהם לעמוד בפני פיתויים שטניים ולהתאפק לא להחליף תמורתם את הזהב של הקבוצה. הרוב מוותרים, חוץ מאודי שרוצה לקבל כסף בשביל לתרום לגרינפיס, בתיה שרוצה חסינות כי היא חסרת ביטחון, ושחר שסתם מתגעגעת ללהוציא כסף על שטויות ואלוהים זה מחזיק תפוחי-אדמה מנגן בצורת קנגורו אני חייבתתת! כולם יוצאים עם הזהב מהמערה ואז טאח, יוצאת בת קול משמיים ומכריזה: "אוי לכם בנים פוחזים, כי החזיונות שראיתם במערה חזיונות שווא היו! לא זכיתם בכלום חבורת מטומטמים זה סתם היה מבחן! השאירו הודעה אחרי הביפ".
אבל הרגע מסתיים, וקבוצת קונדור – ששחר בזבזה את רוב הזהב שלה על מתלה קומקומים מהבהב בצורת בלרינה – נשלחת לטקס ההקרבה. דודו כבר מועמד מהפרק הקודם ועכשיו שחר על הכוונת, אז ליתר ביטחון השניים טוחנים עוד קצת את הזיכרונות האובססיביים שלהם מהפעם ההיא לפני 19 שנה שידידיה אמר "פרחה" ונזכרים כמה זה היה מזעזע ומשמעותי ומעניין. זה לא עוזר, ושחר בכל זאת מוקרבת, לדו-קרב עם דודו לחיים ולמוות.
"לאאאאאאא!" זועק דודו בהילוך איטי. כולם עוצרים את נשימתם. "אני לא מוכן להילחם בשחר", הוא מכריז, "היא כמו הבת שלי, זה כמו אברהם אבינו, אתה רוצה שאעקוד אותה ואחכה למלאך?" באצילות אינסופית הוא מודיע על פרישתו מהתכנית למען שחר, "עשיתי את שלי פה, עכשיו שהיא תמשיך". כולם דומעים, באופק מפציע פרפר, דודו ושחר מתחבקים בהתרגשות, והיא מוחה דמעה סוררת וחושבת לעצמה: "מעניין אם הייתי יכולה להחליף אותו תמורת קולפן מפיות רוטט בצורת דינוזאור?"
אמרו
"אני אחזור בעזרת השם, ביקשתי ממנו בתפילין" (דודו. השם מוסר: לא הגיע, שלח סמס)
" לאביאל יש ידי זהב, שיער זהב זקן זהב ולב זהב" (מיטל. מאמי הכול ספריי)
"אני אמן השהיה באוויר" (ענפים שפחות הצליחו באולימפיאדת ריו 2016)
"אני יכולה לעשות עם זה קליפים מהממים" (מיטל על הצעת ה-100 אלף שקל. את יכולה אבל לא חייבת)
"אני שוקל להחליף את אודי במישהו בוגר יותר" (רותם. בוגר יותר = קשור באזיקים ומחוסר הכרה עם סטיקר על הפרצוף של "רותם המלך")
"בואנה איזה יצורה" (אילן על שחר. תיזהר כמעט אמרת פרחה!)
"אלוהי הקפיטליזם אני מקריב לך קורבן, את דם דמי!" (אודי אל תתפלא אחר כך שלא מזמינים אותך לראש השנה)