כאן גרים בכיף משפחת אנקונדה. אבא רותם, אימא מימי, מיטל ודורון האחיות, אביאל התינוק ואודי הכלבלב שתמיד שוכחים לרחוץ והוא נכנס כל פעם מטונף הביתה. בזמן שבשאר הקבוצות מנסרים אחד את השני עם מצ'טות, באנקונדה מכינים זה לזה שקיות סנדוויץ' אבוקדו עם ברכה באקרוסטיכון על קלף שרוף. כוח החברות הקסום הזה עזר להם לנצח עד היום במשימות ולעוף על עצמם קשות, כמו שהעידה מיטל: "אנחנו הקבוצה הכי אלגנטית, אנחנו כמו הקבוצה מהליגה הלאומית, כולם מתרגלים לראות את הגב שלנו, מזל טוב מאחלת מיטל". כולם מתפללים שמשפחת נודניקונדה תיפול כבר, וסוף סוף היום הזה מגיע. אנקונדה נופלת.
בהתחלה נדמה דווקא שהמשימה תפורה על אנקונדה. מתברר שהמסע היום הוא בטריטוריית שבט הצאפרוס, שידועים בתור "השבט המלוכד" לפי הברושור שחילקו להפקה במטוס, והרי אין מלוכדים יותר מהנודניקונדים שבדיוק עכשיו קולעים זה לזה צמידי ידידות מאננס. מתברר גם שאת המשימה צריך לבצע כשכל חברי הקבוצה קשורים זה לזה, שזה ממילא מה שהנודניקונדים היו יוזמים לבד במוקדם או במאוחר. בקבוצות האחרות, כמובן, מדובר בטרגדיה מוחלטת. "להיות קשור לאנשים שאתה לא מחבב זה עינוי שלא חוויתי כמוהו בחיי", מפלבל רונן שרגיל להיות קשור לאנשים שהוא כן מחבב. "זה ממש להכות על הברזל ולשפוך מלח על הפצעים", משוררת גם שחר. וכך, פצועים ומלוחים, צועדים המתמודדים לעבר המשימה ששמה הוא " גורל פרפר או דרך ציפור במבחן כד החרס מה לעזאזל".
כי מתברר שרותם פוחד מגבהים. הוא מסתיר את זה מהקבוצה כי מה, "אני, המנהיג החזק, המוביל, פוחד מגבהים?" אכן הלם, עולמי התנפץ. אז מרוב התחשבות בחבריו לקבוצה, שחלילה לא יחטפו התקף לב וימותו מרוב הפתעה שהמנהיג החזק המוביל פוחד מגבהים, הוא מחליט פשוט להכשיל את המשימה. "למה שלא נרד מהגשר?" הוא מציע לתומו, "אני בטוח שנצליח לפתור את הפאזל גם בלי למצוא את התוכי למרות שככה כתוב בפירוש בהוראות המשימה." "בטח קוקי!" זועקים כולם, "אנחנו בטוחים שאין לך שום מניע נסתר בעניין הו מנהיג חזק ומוביל שבטח אין לו בכלל פחד גבהים!"
וכך נגררים כולם למטה בשרשרת וכמובן, לא מצליחים להרכיב את הפאזל וצריכים לעלות שוב למעלה, ומיטל מתעלפת מתשישות. רותם מאושר. "בתוך כל הבלגן הזה אף אחד לא שם לב בכלל שיש לי פחד גבהים!" הוא מצחקק בסתר. ואכן, כולם כה מבואסים על מיטל התשושה שאיש לא שם לב שרותם הרס את המשימה. בכל זאת, הוא מנהיג דגול ומצביא נערץ והיא סתם אזרחית פשוטה. הם מגיעים אחרונים לעץ הוואטאבר הקדוש, מפסידים במשימה ומצטרפים במחנה לטקס הרוחני הידוע בשם "שמחה לאיד", שם ידידה וריי-בוי רוקדים את ריקוד ה"סוף סוף נדפקתם יא חארות" העתיק. כולם רוצים כבר שמשפחת אנקונדה הדביקה תתחיל כבר לשנוא את עצמה כמו כולם.
אמרו
"חבר שלי לחיים אתה לעולם לא תהיה" (שחר גודעת את תקוותו של אילן לנצח)
"בקבוצות האחרות דוקרים עם חרבות, אצלנו זה סיף. יותר אלגנטי. במקום לדקור בבטן עם סכין נשים לו רעל בכוס" (מיטל נסחפת)
"זה חלום חיי ככה כל החיים להיות קשורה" (שחר בפרסום סמוי לדנג'ן)
"זו תמונה מארץ התמונות המפגרות בעולם", "נוף מטמטם" (אביאל ודורון מעליבים את הנוף)
"הפרפרים האלה יהיו בחופה שלי, אין להם ברירה" (שחר מסנג'רת את פרפרי האמזונס. אין ברירה אז אין ברירה)
"סוף סוף הגעתי לראשונה לתת משהו מהמתנה שיש לי בעולם הזה – להיות מדריך מדיטציה!" (ידידיה מתרגש מזה שהוא אמר לחברי הקבוצה לנשוף 5 פעמים)
"זה הביא לי עצבים" (שחר לא מתלהבת מהמתנה שיש לידידיה בעולם הזה)