כמה סרטוני זוועה ראיתם מתחילת המלחמה?
א. את כולם.
ב. רק מה שנדחף לי לסטוריז ולפיד בלי אזהרה.
ג. אף אחד מהם וגם לא חדשות, או תוכן טריגרי בנטפליקס או כל מה שהוא לא אמנות AI עוצמתית של חיילי צה"ל עם ראש אריה.

בגדול, מי שהצליח לחמוק מסרטוני הזוועה בטלגרם וברחבי הרשת, שתיעדו חלקים נרחבים מהטבח של ה-7 באוקטובר, עשה את הדבר הנכון. אנחנו גם ככה חרדים, מצולקים, מעורערים ומדוכאים, לצפות בזוועות לא יהיה מה שיעזור לנו לקום מהאסון. מה כן? הזמן, כנראה. סיום המלחמה. שחרור החטופים. אלו הדרכים להירפא. אבל כרגע, פסיכולוגית, הדבר הנכון עבורנו הוא להיכנס לממ"ד רגשי ולהחזיק טוב טוב את הידית. הרשתות, בתקופה הנוכחית, הן מלחמה רב זירתית על הנפש שלנו, ואמצעי ההגנה שלנו הם צריכה מופחתת של מידע וחסימת תכנים קשים.

המלחמה הזאת מתרחשת בעידן שבו אנחנו מודעים לטראומה, לפוסט טראומה, לטריגרים. כל טרור הוא גם פסיכולוגי ותחום הנפש הפך לעוד חזית. נראה לנו מובן מאליו שצריך להגן על ילדים מצפייה בסרטונים קשים, אבל גם אנחנו ניזוקים מהם - הטראומה המשנית, החרדה והדיכאון הכלליים, ממש לא זקוקים לחיזוק בדמות סרטוני עריפת ראשים. 

הבעיה? ובכן, העובדה שיש עולם בחוץ. ובעוד האינטרס הפרטי הוא להגן על הנפש, האינטרס הלאומי הוא, ככל הנראה, חשיפה. וכמה שיותר. כשזה מופנה אלינו זו לוחמה פסיכולוגית, אבל כשזה זורם החוצה לעולם - זו הסברה. ואנחנו זקוקים לה, כי כרגע חלקים נרחבים בעולם בכלל לא מאמינים לנו שאירועי הטבח התרחשו. שזה די מדהים כי לא מדובר בהתרחשויות מלפני מאה שנה, אלא כאלו שקרו לפני פחות מחודש וכל ערוצי החדשות העולמיים עקבו אחריהם בזמן אמת.

ההפצה שעובדת כאן באופן כל כך יעיל - הודות למערכות טלגרם ו-וואטסאפ מסועפות שבמסגרתן כל הודעה "הועברה פעמים רבות" ואי אפשר לחמוק ממנה - יעילה פחות מחוץ לגבולות המדינה. חלקים נרחבים מהעולם, למרות מסבירנים מצוינים כמו נועה תשבי, סלבס חמודים שאוהבים אותנו ופרויקטים מעולים כמו "שתפו" של אתר זה, עדיין, איכשהו, באופן מעליב ובלתי נתפס, חושבים שהמצאנו הכל.

אז אולי, מי יודע, סרטוני הזוועה הם לא חלק מהבעיה, אלא חלק מהפתרון. הרי מי שיראה תיעוד של פעיל חמאס שורף אדם לא יוכל אחרי זה לכנות אותו "לוחם חופש", לא? אחד הסלוגנים האפקטיביים, ממש מימי הלחימה הראשונים, היה "חמאס זה דאעש". כזכור, גם דאעש נהגו לצלם סרטונים שהיו, בין היתר, אלו שהובילו להשמדתם. סביר להניח שרובנו הצטערנו על הרגע שבו לחצנו פליי על וידאו של דאעש שבו הוצג אדם בתוך כלוב שמוטבע בבריכה, אבל בזכות הפליי הזה העולם היה נחוש למגר את התנועה הרצחנית. 

לפי ההיגיון הפשוט הזה, אם העולם ייחשף לסרטונים האיומים של החמאס - אלו שאנחנו כל כך מנסים להימנע מהם - יתרחש אותו האפקט. אם ילדי הקולג'ים שבוחרים אג'נדות לפי האשטאגים ייחשפו לסרטונים מהטבח (ללא אזהרת טריגר!), אולי הם יחשבו פעמיים לפני שיתלשו כרזות חטופים? אולי. ואולי לא, הרי מאז עידן דאעש קיבלנו את הדיפ פייק, את הפייק ניוז ואלף תאוריות קונספירציה שמטילות ספק בכל מה שאנחנו רואים, שומעים או מאמינים בו, ועדיין לתיעוד ויזואלי יש ערך.

צפייה עשויה לצלק, נכון, ואין ספק שהיא לא טובה לחרדה ולדיכאון שכולנו סובלים מהם. אבל צפייה גם מובילה להכרה באמת, לפיכחון ולהנעה לפעולה. אז אולי הצלקת הפרטית שלנו שווה את זה שהעולם ידע? אולי ערעור החוסן האישי שלנו יכול להוביל לחיזוק החוסן הלאומי? כמובן שבמערכת מתפקדת אנחנו בכלל לא היינו צריכים לראות את הסרטונים בעצמנו. התכנים היו אמורים לעבור למערכות עיתונים ורשתות תקשורת במנותק מאנשים פרטיים ומתיבת התהודה של הרשתות החברתיות - שבמסגרתה תיעודים מזעזעים משותפים במעגליות בין אנשים שיש להם גם ככה רק עוקבים מישראל ולכן אין לזה שום ערך מלבד לדכא אחד את השני - אלא על ידי מערך הסברה ממשלתי פעיל ומתוקן שהוא לא תאונת שרשרת של פדיחות. אבל כמו כל דבר אחר מאז המחדל הזה, גם את זה אנחנו, האזרחים, גילינו שאנחנו צריכים לעשות לבד. רשימת מטלות יומית: רכישת אפוד קרמי לחייל, הצלת החקלאות בעוטף, שיתוף סרטון הסברה. 

אז כן, כנראה שיש כרגע ערך כרגע בהצגת החומרים לעולם. התיעוד מהטבח צריך להיות מופץ לכל עבר. נכון שקשה לשנות גזענות ואנטישמיות, לכו תשכנעו מישהו לשנוא קצת פחות, אבל המטרה צריכה להיות, לכל הפחות, מיגור מכחישי ה-7 באוקטובר. בימים האחרונים אנחנו שומעים לא מעט על הסרט של דובר צה"ל, שלא מאושר לצפייה לציבור הרחב. מעל 40 דקות שנערכו מהטבח והוקרנו בפני עיתונאים וחברי כנסת, שלפי הדיווחים התמוטטו תוך כדי צפייה (רובם התאוששו, למרבה הצער). אז הנה, זו התחלה. שחררו את הסרט לחופשי, תנו לו להתגלגל. לא בשבילנו, אנחנו כבר צולקנו מהמציאות, עכשיו שהתיעוד שלה יצלק את העולם. תכל'ס, מגיע לו.