האם יש שדרוג משמעותי יותר לחיינו ממהירות 1.5 להודעות קוליות בוואטסאפ? כמובן, מהירות 2. גם בה אנחנו משתמשים, תלוי כמה לאט החברים שלנו מדברים. זהו, כולנו עברנו למהירות מוגברת. אם אין לך חבר שכולם שומעים על מהירות 1.5, אתה החבר שכולם שומעים על מהירות 1.5. הלוואי שהיה אפשר לשתול את הפיצ'ר הזה גם בחיים עצמם, אם כי מדובר במדרון חלקלק וככל הנראה גם ברעיון לסדרת נטפליקס גרועה שמישהו כבר חשב עליה.
אז מסתבר שכל הזמן הזה העולם פשוט היה לנו איטי מדי, איזה מזל שתיקנו את זה. כרגע זה תקף בעיקר להודעות קוליות, פודקאסטים, תכני יוטיוב וגם נטפליקס בחלק מפלטפורמות הצפייה, אבל סביר להניח שזה ילך ויתרחב. את העונה השנייה של "משחק הדיונון" כולנו כבר נראה במהירות 1.5 ("תמונות מחיי נישואים": מהירות 2). המהירות תנטרל את היומרה היצירתית ומינוני השתיקות האומנותיות, סדרות טלוויזיה ישובו לממדיהן הטבעיים והלא מאוד חשובים. בינתיים זה קורה בעיקר עם פודקאסטים, שבלתי אפשרי כבר לשמוע על מהירות רגילה. מה לעשות, קיבלנו חגורה שחורה בצריכת תוכן והמחיר הוא הקשב שלנו, שכבר לא עומד בקצב רגיל. שנייה וחצי של שתיקה וזהו, נשאבנו לתוך ענן מחשבה נודד. מהירות 1.5 מונעת נדידת מחשבות, היא לא משאירה להן מרחב בריחה.
יש כאלו שטוענים שמהירות מואצת מעליבה אותם, שהיו שמחים אם היו מאזינים להודעת הוואטסאפ שלהם במהירות 1. שהרי הודעה קולית היא גם פרפורמנס שלם, גלומים בה האישיות, המטענים, ההיכרות, חוויות העבר המשותפות. להאיץ אותה זה להתעלם מכל אלו לטובת בדל אינפורמציה טכני כשהמהות היא תקשורת, היא חברתית והיא מלאת ניואנסים. אבל האמת שיש דווקא משהו משחרר באופציה. אפשר להרשות לעצמנו לדבר לאט, מגומגם, מלופסס, ארכני וחסר הקשר, כי גם ככה יאזינו לנו על 1.5, לא נגזול את זמנו היקר של איש. במקום לראות בהאזנה מהירה אקט מבטל, עדיף להתייחס אליו כאל הזמנה לחפירה.
אין סיבה בעולם לצרוך כל כך הרבה תוכן
מהירות 1.5 מעניקה לנו אשליה של בעלות על הזמן שלנו. אשליה, כי הטכנולוגיה חמסה לנו את הזמן, להחזיר פירורים ממנו לא באמת יעזור לנו. אנחנו ניצבים מול הררי תוכן שאין לנו מושג מה לעשות איתו אז אנחנו פשוט מחליטים לצרוך אותו מהר נורא. וכאן טמונה הטעות. החוכמה היא לא להערים על ענקיות המידע במהירויות כפולות על מנת לקבל בחזרה שניה מהחיים שלנו, אלא להסתובב, להגיד פאק איט, וללכת משם. חכו תראו, המגמה הבאה בתחום אינפלציית התוכן תהיה הפסקת הצריכה שלו, וגם זה יגיע עם תוכן אינפורמטיבי מלווה שידריך אותנו איך להפסיק לצרוך תוכן.
נפתח סוגריים לרגע: אנחנו חיים בעולם שכבר לא מסוגל לסבול שעמום, שנייה אחת של שקט מחרפנת אותנו, זו גם הסיבה שהנפילה המשולשת של וואטסאפ-פייסבוק-אינסטגרם הכניסה אותנו לפרכוסים. כי הדבר העיקרי שאנחנו פוגשים ברגע של שעמום זה את עצמנו, ולזה אנחנו לא מסוגלים. בלב הבצל, שגם אליו נאלץ יום אחד להידרש, אינפלציית התוכן ומהירותו המשתנה הם בסך הכל הסוואה לפחד שלנו להישאר לבד עם המחשבות שלנו. אין שום סיבה לאף אדם בעולם לדבר כל כך הרבה על סדרות טלוויזיה, גם לא לראות אותן, בטח שלא להאזין לכל כך הרבה פודקאסטים וברור שלא לגלול כל כך הרבה פידים, מלבד חוסר אפשרות מוחלט להישאר רגע אחד לבד, ולהרגיש משהו אמיתי. סגור סוגריים.
מהירות 1.5 לא משפרת את האופן שבו אנחנו צורכים תוכן, אבל היא כן משנה אותו. וכדאי להבין בדיוק איזה תוכן אנחנו צורכים באופן הזה, ואיזה לא. הרי לא נעלה על דעתנו להאזין לשיר על מהירות 1.5, זה יהיה נורא. אנחנו נאזין להרצאות טד על מהירות 1.5, אבל לא להודעות קוליות מאנשים שאנחנו מאוהבים בהם וצריכים להבין אם גם הם בנו. ככל הנראה לא נצרוך גם סדרות או סרטים שאינם זבל ובכלל, כל יצירה תרבותית שמגיעה עם מקצב מסוים. מהירות 1.5 טובה כשאנחנו רוצים לדעת מה קרה ואיך נגמר, אינפורמציה עובדתית נטולת רגש. אבל בסוף, בשביל להיכנס פנימה, בשביל באמת להיות במשהו, נאלץ לבחור בחוויה כולה, הארוכה יתר על המידה עם השתיקות והרווחים שבין המילים. כי הרי שם, הרבה פעמים, קורה הכי הרבה.