אחד הנאומים היפים שהיו בהפגנות נגד החקיקה המשפטית - ברמה של נאום מ"הבית הלבן" אחרת מי בכלל טורח להקשיב - היה של ד"ר מירב אהרון-גוטמן. ד"ר אהרון-גוטמן היא מרצה בכירה בטכניון, בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים. היא חוקרת סוגיות של אי שוויון מרחבי וצדק חלוקתי, כלומר את האופנים הלא הוגנים שבהם משאבים מחולקים בחברה.
מה זה אומר? נגיד, אחת הטענות המוכרות כלפי המדינה היא שהמזרחים שעלו ארצה שוכנו על ידי הממשל של אותן השנים במקומות טובים פחות מאשר אשכנזים. זה חוסר צדק חלוקתי, וזו אחת הסיבות שאי אפשר לומר שהפער העדתי כבר מזמן נסגר. כי אם עשרות שנים לאחר החלוקה הזאת, אשכנזים עדיין יורשים דירה בתל אביב בעוד שמזרחים יורשים דירה באופקים - דבר שבגדול קובע אם אתה אדם עשיר או פחות עשיר - הפער נשאר.
נחזור לד"ר אהרון-גוטמן. הנאום היפה שלה, שמונה דקות ששווה להאזין להן, דיבר הרבה על חוסר צדק חלוקתי - על כך שלא מיגנו את ישובי הצפון כראוי (למרות שהם חוטפים קטיושות) לא חיזקו את הבתים בטבריה או בית שאן מפני רעידות אדמה (שתשפיע בעיקר על הפריפריה) ועוד אופנים שבהם השקיעו בתושבי המרכז ולא בכל היתר, כל המשמעויות של חוסר צדק חלוקתי. הביטוי שבו השתמשה ד"ר אהרון-גוטמן, וחזרה עליו שוב ושוב, הוא מה שהפך את הנאום לכל כך זכיר ומטלטל: בואו נדבר אמת לכוח.
"לדבר אמת לכוח" הוא ביטוי מוכר מעולמות המחאה וההתנגדות. המשמעות שלו היא להיאבק, באופן לא אלים, על הזכות לומר את הדברים כמו שהם לאנשים שבשלטון. ביטוי של עימות אמיץ עם סמכות, שכולל חשיפה של חוסר צדק ודרישה לשינוי. "לדבר אמת לכוח" נולד בשנות הארבעים של המאה הקודמת בארה"ב, והפך לסיסמה של ארגוני זכויות אדם ומאבקים על צדק חברתי. הוא מקושר, כמובן, לכל החשודים המיידיים - גנדי, נלסון מנדלה והדלאי לאמה. גם מלאלה יוספזאי, אקטיביסטית פקיסטינית וזוכת פרס נובל, שנורתה בראשה ב-2012 ושרדה, היא דוגמה ללדבר אמת לכוח: היא עמדה מול דיכוי הטליבאן בארצה וזכתה בפרס נובל בעודה בת 17 בלבד.
תרבותית, הביטוי נשמע הרבה בסדרה "הסמויה", על הריקבון המערכתי שהיא מתארת, סדרה שכל כולה היא דיבור של אמת לכוח. גם אניטה היל - שהתפרסמה כשהאשימה את קלרנס תומאס, המועמד לתפקיד שופט בבית המשפט העליון, בהטרדה מינית - קראה לביוגרפיה שלה "לדבר אמת לכוח". הוא, אגב, מונה לשופט למרות האשמותיה, כי לפעמים מדברים אמת לכוח ולאף אחד עדיין לא אכפת.
אולי אתם זוכרים את אורנה פרץ, תושבת קריית שמונה שבמהלך נאום של ביבי התפרצה לדבריו והזכירה לו שאין בית חולים בקריית שמונה וששירותי הבריאות בעיר, ובצפון בכלל, עלובים. היא דיברה אמת לכוח, והוא הגיב לה ב"את לא מעניינת", אבל האמת היא שהיא כן. גם ויקי כנפו ודפני ליף הן דוגמאות של לדבר אמת לכוח, בטח שטל גלבוע והאקטיביזם הטבעוני של ימי "האח הגדול", גרטה תונברג, ברור שרוזה פרקס, ועוד המון נשים וגברים.
לדבר אמת לכוח הוא ביטוי פוליטי, אבל כזה שלאף צד אין בעלות עליו כי ניצול וחוסר צדק יש גם בימין וגם בשמאל, בכל מקום שיש בו כוח. זה ביטוי מרגש כי הוא לא כולל טרמינולוגיה של יציאה למלחמה או לקרב או למאבק, אלא דיבור, שיח, מילים. יש בו זקיפות קומה לא אלימה, שגם מתאימה למחאה הנוכחית שאם יש משהו אחד שמאפיין אותה הוא הנהגה נשית - שקמה ברסלר, אסתר חיות, גלי בהרב מיארה, נשות בונות אלטרנטיבה. הן כולן מדברות אמת לכוח.
לדבר אמת לכוח זה אקט של מדהים של התנגדות, בהינתן שיש אמת. והימים האלו מאתגרים כי בעוד שהכוח נורא ברור לנו, האמת כבר פחות. מושג האמת התערער, אנחנו ניצבים מול מכונות תעמולה שמפיצות פייק ניוז ברשתות החברתיות, גזלייטינג של פוליטיקאים, תאוריות קונספירציה, ערוץ 14 זו בכלל מציאות אלטרנטיבית - האמת הפכה לסוג של עיסה, הוויכוחים הם כבר לא על דעות אלא על עובדות.
מוסד האמת זקוק לשיקום דחוף. דברים משעממים כמו נתונים, הוכחות, הפניות, מראי מקום, ציוני דרך וציטוטים - חייבים לחזור לקדמת הבמה. כל אדם שרוצה לומר בתקשורת דברים שהם לא רק דעתו האישית והפרטית - חייב לעבור שורה של אימותים ובדיקת עובדות. "האמת שלי" יכולה להישאר באזורי הנפש הרגשיים, אבל יש לחזור ולהכיר בקיומה של אמת אובייקטיבית ואז לדבר אותה, לכוח ובכלל. כי זה אקט אמיץ תמיד, אבל במיוחד כשכולם משקרים מסביב.