עכשיו, אין כאן באמת הכרזה שנשים הן סקסיות במלא דרכים, אלא שיש נשים מקצועיות שמתקדמות בחיים וזה לא משנה איך הן נראות. מה שעולה מבין השורות ושהוא דווקא מאוד נכון, זה שנגה ניר נאמן היא יוצאת דופן. בעוד שהטלוויזיה שלנו מלאה בגברים שמנים (לא נטרח לעשות שיימינג) דווקא נשים שמנות או מלאות או פלאס סייז או כל ביטוי שמרגיש לכם נוח יותר – בקושי נוכחות על המסך. זה לא שנשים מלאות לא צצות מדי פעם – שני קליין המצוינת ב"מטומטמת" או אלמה דישי המעולה ב"איש חשוב מאוד" (ויש את תום יער שאני אוהבת ממש, אבל החוקים לגבי קומיקאיות תמיד היו שונים). אז יש פה ושם מישהי שהיא לא מידה 36, אבל מעט ממש. אתם מוזמנים לעבור על יתר הסדרות הישראליות או סתם להאמין לי.
כי אם להדרדר למחוזות המובן מאליו: אנחנו חיים בעולם שבו המראה החיצוני הנשי כפוף למערכת חוקים דרקונית. כאילו, עושים כאן תחרויות יופי לניצולות שואה, ותסכימו שזה מגזר שהרוויח את הזכות לאכול כמה שבא לו. זה לא רק אנחנו, גם בטלוויזיה האמריקאית לגברים יש יותר חופש להיות שמנים (מודל מקובל: גברים שמנים עם נשים רזות, כמו שראינו ב"מלך השכונה", "פאמילי גאי", "סימפסונים" ועוד) ובאופן כללי הז'אנר שבו ראינו הכי הרבה שמנים ושמנות תמיד היה ריאליטי. פעם אלו היו הטוק שואוז של ריקי לייק, אחרי זה "לרדת בגדול" ו"אמריקן איידול" ואז ריאליטי טראש מסוג "האני בו בו" ו"בריידזילה", המקומות שבהם מגלים איך אמריקאים נראים באמת ולא איך שהם הוצגו לנו ב"סקס והעיר". אגב, ריאליטי שלא תמצאו בו שמנות הוא "הרווק" ונספחיו. במקרים המעטים שבהן יש מתמודדת טיפה יותר מלאה, היא גם תמיד תהיה "דוגמנית פלאס סייז" (כלומר - נכון שהיא לא רזה כמו היתר אבל היא עדיין לוהטת מספיק על מנת להפוך את זה למקצוע!).
דמות השמנה בטלוויזיה המתוסרטת, כשבכלל הייתה כזאת (נכון ללפני שלוש שנים, ב-13% מסדרות הטלוויזיה יש אישה שמנה. ב-24% מהן יש גבר שמן) הייתה סייד קיק מצחיקה, לא תפקיד ראשי ובטח שלא מושא רומנטי. בשנים האחרונות זה משתנה. "מייק ומולי" (2011), נגיד, הייתה סיטקום על שני שמנים שמתאהבים במפגשי אכלנים אנונימיים וכללה לא מעט בדיחות שמנים (מליסה מקארתי שמככבת בה כבר הפכה מאז לכוכבת קולנוע סופר מצליחה). "יומן השומן" הבריטית כבר הייתה יותר מעודנת, דרמה קומית שבמרכזה נערה שמנה שמשתחררת ממוסד פסיכיאטרי. "גלי", במסגרת מאבקה המוזיקלי לקבל את השונה תחזקה גם כמה נשים גדולות, אבל הן תמיד נשארו בגדר החברה הכיפית והרווקה שמקבלת מדי פעם סולו עוצמתי.
לא נשכח גם את לנה דנהאם ב"בנות", שאתם בטח מכירים לפחות סטרייט אחד שאמר "אבל למה אני צריך לראות אותה ערומה?", ומזכירה לנו שאם מישהי שלא עונה על מודל הרזון המקובל רוצה תפקיד ראשי מורכב שכולל עירום, היא צריכה לכתוב את הסדרה בעצמה. מי שמצטיינת תמיד ובהכל היא "האנטומיה של גריי", שהקדימה את זמנה וכבר 13 עונות מטפחת דמויות מלאות (ביילי וקאלי) שלא מתעסקות במשקלן ושיש להן חיי מין. כן, מין, הדבר הזה ששמנים בטלוויזיה לא עושים כי הם עסוקים בלהיות מצחיקים ולאכול חטיפים או מדוכאים ולאכול גלידה.
העצובה, השמחה וזאת שאתם יכולים לקפוץ לה
ב-2016 עושה רושם שהנושא תופס תאוצה. קודם כל, יש נוכחות מוגברת של נשים שמנות. בתחילת השנה אפילו ראינו ב"אימפריה" סצנת סקס בין אישה שמנה ושחורה – גבורי סידיבי, לגבר שחור רזה, סצנה שעוררה דיבור, גם פאט שיימינגי וגם מעצים, והיא ללא ספק בין הזכורות בסדרה. וחוץ מזה, לנשים יש מגוון גדול יותר של דמויות לגלם שאינן רק "חברה שמנה מצחיקה". נגיד, לא מזמן עלתה הסדרה "This is us", שתורגמה בעברית ל"החיים עצמם", והיא דרמת אנסמבל משפחתית חמודה, שבין גיבוריה גם אישה שמנה בשם קייט. העלילה כולה נסובה על כמה שהיא שמנה, מנסה לרדת במשקל, מתאהבת בשמן מקבוצת התמיכה שלה (כמו ששחורות בטלוויזיה האמריקאית תמיד יצאו עם שחורים, כך גם שמנות תמיד יצאו עם שמנים, כנראה) ובגדול, כל חייה נסובים סביב הרצון לרדת במשקל כי מה היא עוד יכולה לרצות? קריירה? ילדים? מימוש עצמי? אחת הביקורות על הסדרה היא למה לא יכולה להיות דמות של אישה שמנה שפשוט חיה את חייה בלי להתעסק ללא הרף במשקל שלה? למה כל קו עלילתי חייב לכלול מאבק במשקל? אין אנשים שמנים שסתם סבבה להם?
הדוגמה ההפוכה לקייט היא פולה מ"האקסית המטורפת שלי", הסייד קיק השמנמנה של רייצ'ל (שבעצמה לא עונה להגדרה של גבעול). במקרה הזה, השומן בכלל לא מוזכר. פולה היא סתם אישה בעולם שלא צריכה לזרוק לחלל האוויר תירוץ בכל פעם שהיא אוכלת דונאט. אז נכון, המקרה שלה שונה מזה של קייט מ"This is us", קצת מביך להיכנס להשוואות של "היא מידה 44 בעוד השנייה אוביס", אבל אין מה לעשות. אף אחד לא יעיף מבט אל עבר פולה בחדר כושר, היא אולי לא האישה הממוצעת על המסך אבל היא האישה האמריקאית הממוצעת. לעומת זאת, על קייט יסתכלו. בגלל זה הבחירה להתעלם מהמשקל שלה פשוטה הרבה יותר. "פאולה היא מי שהיא, ובמקרה היא מידה 44, זה אף פעם לא חלק מהעלילה", מסבירה דונה לין צ'מפלין שמגלמת אותה. "תמיד דמויות פלאס סייז מקבלות שורות על איך הן מקנאות באחרות או כועסות על רזות, זה מתיש. זה לא כולנו. אנחנו לא באמת צריכות לשנוא את עצמנו או אחרות. אנחנו עסוקות, יש לנו ילדים, יש לנו עבודות, יש לנו דברים לעשות".
דוגמה אחרונה היא הסדרה "עקרת בית אמריקאית", ששמה המקורי היה אמור להיות "עקרת הבית השנייה הכי שמנה בווסטפורד" אבל החליטו שזה לא יהיה לעניין. מדובר בסיטקום בינוני שבמרכזו קייטי (קייטי מיקסון), עקרת בית מלאה, למעשה האישה השלישית הכי מלאה בפרבר אמריקאי, שמגלה ששכנתה השמנה פאם עומדת לעזוב את העיר וזה אומר שהיא תהפוך לאישה השנייה הכי שמנה בה. כלומר, היא חייבת למצוא מישהי שמנה ממנה או שמנה כמוה שתאכלס את מעונה של פאם. מכאן אנחנו מתדרדרים במדרון חלקלק של בדיחות שמנים שבסופן ככל הנראה (בכל זאת, סטיקום אמריקאי) תגיע קבלה, הכלה והעצמה.
אז עושה רושם שכיום, לשמנה על המסך יש שלוש אופציות. הראשונה - להתאבסס על היותה שמנה, לנסות לרדת במשקל, להפוך את השומן לנרטיב האפשרי היחידי לה. האופציה השנייה - להפוך אותו למושא בדיחות בלתי נגמרות, עלייך ועל אחרים ובסוף, על רקע שיר של גלי עטרי, להגיע למסקנה שאת אוהבת את עצמך כמו שאת. השלישית - להתעלם. המידה שלך היא לא חלק משמעותי בחייך, לא משפיעה על העלילה, על יחס של אחרים כלפייך ושלך כלפי עצמך. כל האופציות מקובלות כי מה לעשות, כי בני אדם הם מורכבים, הגיע הזמן שגם שמנות יהפכו לדמויות רב מימדיות ולא אותה קריקטורה קלישאתית שמזיעה על אופני כושר וחולמת על דוריטוס.
אישה שמנה נכנסה לחנות היום
כל הדוגמאות האלו, חשוב לציין, הן של סדרות נטוורק. כלומר רשתות כמו CW ו – ABC, שאמורות לספק תכנים יותר משפחתיים וידידותיים ולא להגיד מילים כמו פאק. דווקא שם, יש נוכחות הרבה יותר גדולה של שמנות ושמנים. למרות שהתכנים שלהן אמורים להיות הרבה יותר שמרנים וכתוצאה מכך גם פחות איכותיים, הן אלו שפורצות דרך בנושא הנראות של נשים שמנות על המסך. כמעט ולא תמצאו אותן ב- HBO (שוב, מלבד "בנות") וביתר רשתות הכבלים שאתם צורכים מפאת היותכם אנשים מעודכנים, מתקדמים ושבזים לטלוויזיית נוסחה וסדרות משפחתיות וסיטקומים מיושנים.
מילת המפתח היא גיוון. אפשר לראות אותו בשנים האחרונות בהרבה סדרות של ועל נשים, בייצוג להט"בי, בסדרות על שחורים ובהקפדה על גיוון אתני ("חברים" בחיים לא הייתה עוברת היום עם הקאסט הזה). זה לקח זמן ואין ספק שזה גם עלול להציק, אבל המשקל נכנס לפוליטיקלי קורקט. זה אומר שלשמנים מגיע ייצוג, שבדיחות "אישה שמנה נכנסה לחנות היום" של אל באנדי זה כבר לא קול, שכשטראמפ יורד על מישהי שהשמינה הוא חוטף שיימינג, שיש הגדרות טלוויזיוניות כמו "Size friendly" ובאופן כללי שגם המילה "שמן" כבר נחשבת לפוגענית ועדיף להשתמש ב"עודף משקל" או "פלאס סייז".
מטרתו של הפוליטיקלי קורקט היא להפריד בין אדם עם עודף משקל לבין סט הדעות הקדומות שנלוות אליו. כמו שהיום לא יכתבו דמות שחורה שגם נוטה לאחר, לא יודעת לשחות ואוהבת עוף מטוגן, כבר לא מנומס לכתוב דמות שמנה שהיא עצלה, נכנעת מהר לפיתויים ומצחיקה את חברותיה לקבוצת התמיכה.
אנחנו בעד, כמובן, אבל יש כאן בעיה אחת מהותית. כי ההבדל בין עודף משקל ובין להיות שחור זה שהחברה רואה משקל כנתון שאפשר וצריך לשנות. הרי מחנכים אותנו שנים שהשמנה היא בעיה שנלווים אליה שלל חוליים ומועקות, אפילו המינוח הנבחר, "מגיפת ההשמנה", מצליח להטיל אימה. מישל אובמה נלחמה בזה שנים, וכולם רק מנסים לגרום לנו להפוך לבריאים יותר ובריאים יותר זה אומר רזים יותר. איך שלא תסתכלו על זה, קיימת סתירה בין מה שהחברה משדרת לנו על עודף משקל, ובין הפוליטיקלי קורקט שלפיו צריך לקבל את כולם כמו שהם ומשקל הוא בכלל לא נתון שצריך להתייחס אליו.
אולי בעולם מושלם דמות של אישה גדולה מאוד כמו קייט מ"החיים עצמם" אמורה להשתלב כנתון טבעי במרחב, אבל בעולם שלנו היא סופגת ביקורת כל הזמן ומכל מקום. לצפות שהיא לא תתייחס לנושא פשוט יוצר פער גדול מדי בין הפוליטיקלי קורקט לעולם האמיתי. הדרך היחידה ליישב את הסתירה הזאת היא פשוט להיות כנים לגבי הנושא. לא להתעלם ממאבקים ומקשיים (בידיעה שהם לא הדבר היחיד בחייה של שמנה) ולזכור שעם כל הכבוד להעצמה ולהשתלבות במרחב, זה גם בסדר לא להיות שלמה עם עצמך בכל רגע נתון. כאילו, מי כן?