האם ביטולה הסופי של חובת עטיית המסכות בחללים סגורים הוא הדבר הכי מסעיר שקרה השבוע? כנראה שלא. בכל זאת, הושבעה כאן ממשלה חדשה וחתיכית שנראית כמו עונה חדשה של "האנטומיה של גריי", ורוב האנשים גם ככה הפסיקו להסתובב עם מסכות כבר מזמן כי אנחנו חיים בישראל ולחוקים אין משמעות. ועדיין, תם עידן. הקורונה בישראל הפכה סופית לאפיזודת עולם ישן. סבך זמן חלל אזוטרי אליו נקלענו למשך שנה אבודה ומשונה, שבהנחה שלא נגלה בעוד כמה שנים השלכות בלתי צפויות של החיסונים (אפשר לסדר לנו כבר את המחזור אדון פייזר?), תשרוד בעיקר כקוריוז חידוני טריוויה או נוסטלגיה בערבי חברים.
הדבר ההגיוני לעשות הוא לנשום לרווחה ולהעלות באש צרור נישומיות חד פעמיות. אבל במקום זה, כשעליתי השבוע על מונית שירות והנהג צהל לעברי שלא צריך יותר מסכה, התגובה הרגשית המיידית הייתה הסתייגות עמוקה. כלומר, כן, לא צריך יותר מסכה ולנשום זה נחמד, כולנו מחוסנים ואפשר להשתעל בבטחה זה על זה. ובכל זאת, למה לא להחזיק את המסכה עוד קצת, או לפחות בנסיעה הזאת, הממוזגת ונעולת החלונות, שכללה מלבדי עוד לפחות שישה אנשים? הורדתי את המסכה כי לא רציתי לצאת הפסיכופטית של מונית השירות, אבל הרגשתי שלא בנוח וגם סיימתי את הנסיעה עם כאב גרון פסיכוסומטי קל. באופן מפתיע, גיליתי שאני לא לבד. אנשים – לא כולם אבל לא מעט - היו שמחים למשוך עוד טיפה את עניין המסכות. לא כל הזמן ולא בחוץ, אבל במקומות סגורים ובינות להמון מיוזע. השריד האחרון ל-2020, מזכרת קטנה מאירוע גדול.
אקדים ואומר שאין פה געגועים או כמיהה לימי הסגרים והקורונה, זה לא זה, זאת הייתה שנה איומה ולא ניתן יד לתסמונת סטוקהולם למגיפה ולרומנטיזציית החלות והעציצים המטומטמת הזאת. אבל אולי, אם יש דבר אחד שאנחנו צריכים לקחת איתנו, זה המסכות. למה לא לעטות מסכות בחלל סגור ממש כמו אחינו הסינגפורים או כל מדינת אסיאתית מוזרה אחרת שבנט ינסה להסליל אותנו לציוני הבגרות שלה? לכולנו יש מספיק חבילות של מסכות חד פעמיות בבית גם לשתי מגיפות קדימה, רק השבוע נדבקו 11 נערים במודיעין, ובכלל, קורונה זו לא המחלה היחידה בעולם. יש שלל סוגי צינונים שמסכה מגינה מפניהם, גם זיהום אוויר לא חסר, מה דחוף לנו לנשום את כל החרא שיש למרחב להציע?
וזאת לא רק ההגנה הבריאותית (שכוללת, אגב, גם את הכיסוי החלקי על עור הפנים שעשוי לסייע בהתמודדות עם הנמסיס הקיצי שהוא פיגמנטציית שפם), אלא גם זו הרגשית. המסכות סיפקו לנו חיץ קטן מפני העולם. הפרדה, דקיקה ככל שתהיה, מההמון. אנחנו חיים בחברה שלא מכבדת מרחב אישי. אפשר לתלות את זה במנטליות, באקלים, בעצבים רופפים, אפשר גם לראות את הצדדים היפים שבזה ואת הערבות ההדדית – אבל זה מה שזה. ופעמים רבות, במיוחד בקיץ ובמקומות צפופים, זה מרגיש כמעט אלים. המסכה תפקדה כעזר מרחיק. לא באופן ממשי – שהרי זו בסך הכל פיסת נייר – אלא סימבולי. קצת כמו משקפי שמש או אוזניות או לתקוע את הראש בטלפון במונית. היא הפכה אותנו אוטומטית לפחות נגישים. ועבור דקי העור שבינינו, שהחיכוך עם העולם מרגיש להם לפעמים קצת יותר מדי, ההסרה הסופית הזאת נחווית כמעט כמו התפשטות.
אז אולי שווה להוציא את כל העניין לחשיבה מחודשת - הרי תיכף נקבל קצת מהאובך המסורתי והחונק של הקיץ, הנה הזדמנות למתן לגיטימציה לשימוש במסכות בלי קשר לחוקים או אכיפה, וללא תיוג חברתי תמהוני והיפוכונדרי. קדימה, החזירו את המסכות, שימו על עצמכם משהו.