נפלתי בזה גם. פילטר נמשים בסטוריז. כאילו, עקרונית אני מגיעה כבר עם נמשים מהבית, אבל אתם יודעים איך זה – בגיל מסוים נמשים עוברים תהליך דה-חמודיזציה שבסופו אנחנו נאלצים להודות, בצער, מול הראי, שהם כבר לא נמשים, הם פיגמנטציה. אבל הנה, עכשיו יש פילטר נמשים, הוא גם מייפה ומחליק, כולם נראות צעירות ויפות יותר, ילדות ממש. הרי נמשים הם סמל הילדות והחמידות, כשאנשים רואים ילדים עם נמשים הם מתעלפים, ואילו מבוגרים עם נמשים זה "אני חושב שכדאי לך ללכת לבדוק את זה, אדוני". נשיקות שמש הופכות לנגעי עור, גומות חן משתלבות עם קמטים. ביי נעורים, היה נחמד.
יש משהו מביך בפילטר נמשים, כי הוא נורא חשוף. הרי פדיחה להשתמש בפילטר המייפה, אז הנה פילטר שמייפה באופן אגרסיבי אבל במסווה של נמשים. מה לעשות, אדם צועק את שחסר לו, וחסר לו הפרצוף שהיה לו פעם.אבל זה לא רק הייפוי, זה גם הילדותיות. מאחורי כל פילטר נמשים יש אישה בת ארבעים (או שלושים, או חמישים), שבעצם אומרת, בקול מתיילד ומתפנק, "אני קטן תינוקי חמודי". לא, את לא, את אמא של בר רפאלי. ותראו, זה סבבה, מותר לכולן הכל, רק עדיף לא להיחרד מעצמך כמה דקות אחרי זה במפגש עם הפריט הביתי הנפוץ "ראי".
הנמשים הם לא סימן ההיכר הילדותי היחידי שאפשר לאתר על נשים בוגרות ובגירות. האינפנטיליזציה הנשית התפשטה לאחרונה במרחב. ובמרחב הכוונה לסניפי זארה, שמלאים בחולצות דמבו ודובוני אכפת לי וחדי קרן. לא במחלקת הילדים, אלא כבגדים לגיטימיים לנשים. שלגייה, במבי, מיקי מאוס, סימבה ונלה, באגס באני ועוד מלא, אין פרנצ׳ייז ילדים שפספסו שם העונה. וזה דווקא יפה, אבל יחד עם פילטר הנמשים זה כבר מרגיש קצת כמו תחפושת "תינוקת סקסית" מהקטלוג הקרוב של שושי זוהר.
אפשר להוסיף לז'אנר את פרסומת הפיג'מות של אליאנה תדהר לדלתא. פרסומת מעולה, אגב, בני בן החמש מכור אליה, היא מדבקת וקצבית וכיפית. אקנה לו פיג'מות בהקדם. אבל לי? כנראה שלא. אגב, התשובה לשאלה "כמה רחוק אפשר ללכת בפיג'מה" היא רחוק מאוד, כי אנחנו חיים בישראל, המדינה הכי קז'ואלית על כדור הארץ, אפשר ללכת לכל מקום בטרינינג וחולצה גזורה ישנה מלבד לעבודה, וגם זה רק אם את בת. אבל הפיג'מות בפרסומת הזאת הן לא טריינינג וחולצת סוף קורס, אלא פיג'מות יפות ומושקעות שעליהן כל המיקי מאוסים שבעולם (לא רק! יש גם דאפי דאק ולילו וסטיץ, ובטח עוד). והאמת שהן נראות נוחות ונעימות, ונורא נורא ילדותיות. אפשר ללכת לכל מקום בפיג'מה, אבל ספציפית עם אלו קצת פדיחה. אחרי הכל אנחנו לא אליאנה תדהר, וגם היא עוד שניה כבר בת שלושים.
הבלבול הזה בין הרצון להיראות צעירה יותר לבין להיראות בת שמונה אינו חדש, אבל נדמה שחווה קאמבק. ואי אפשר שלא לחוש אמביוולנטיות. כי בסך כל מדובר בניצחון. נשים כל החיים ממושטרות על הגיל שלהן, מעבר לאפליה שנשים (בעיקר) חוות על בסיס גיל, הן גם זוכות לכל ביקורות ה"לא מתלבשת לגילה" בעולם. לגברים בחיים לא היו אומרים שהם לא מתלבשים בהתאם לגילם, האינפנטיליות שלהם היא בילט אין והיא לגיטימית. והנה, סוף סוף גם לנו מותר. אז למה זה מרגיש כל כך דבילי? האם אלו שאריות העין החיצונית הביקורתית, או אולי משהו עמוק יותר? אולי ה"אישור החברתי" לעטות על עצמנו בגדים של ילדה בת 12, הוא חלק מאישור גדול יותר של נראות, ואם מותר לאישה להיראות בת שמונה מותר לה גם להיראות בת ארבעים, ובת ארבעים עדיף?
"לקיאנו ריבס יש חברה חדשה והאינטרנט משתגע" צרחו כותרות האתרים השבוע. למה האינטרנט משתגע? כי בניגוד לכוכבים הוליוודיים אחרים, קיאנו ריבס בן ה-55 לא הלך על דוגמנית בת 20, אלא על אישה בת 46 שלא צובעת שיער. הסאבטקסט: איזה אדם מדהים הוא שהוא יכול להשיג כל אחת אבל הלך על המבוגרת עם השיער הלבן, הוא בטח עמוק וחכם. המשפט החוזר: "יוצא עם אישה בת גילו". עכשיו, היא לא בת גילו, היא צעירה ממנו כמעט בעשור! זאת פשוט אישה שנראית בגילה וגם, אלוהים אדירים, לא צובעת שיער.
החיבוק ההוליוודי מגוחך וצבוע, להתייחס לאדם כקדוש כי הוא יוצא עם מישהי בגילו (=צעירה ממנו בתשע שנים) זה מצחיק, אבל עדיין משקף את הלך הרוח הנפוץ לגבי כוכבים הוליוודיים, ויותר מזה, לגבי נשים. מצד אחד – תתנהגי ותתלבשי ותיראי בהתאם לגילך, ומצד שני – תצבעי שיער ותטפחי את עצמך כדי לא להיראות זקנה. זה תמיד היה המרווח הצר של נראות שנשים נאלצו להידחס לתוכו ולחנוט את עצמן כדי לבוא לכולם טוב בעין. המרווח הזה נפרץ, וזה נחמד. פתאום יש "אישור" אופנתי ללבוש חולצה של תינוקות, אבל במקביל גם "אישור" להיראות מבוגרות ועדיין להיות נחשקות. אבל יכול להיות שמשהו יותר עמוק מזה נפרץ – הקונספט עצמו של "אישור". עם כל הכבוד לקיאנו ריבס, וגם לאליאנה תדהר, אולי אנחנו פשוט לא זקוקות יותר ללגיטימציה גברית או נשית, של אופנת ילדים או של סטורי נמשים, לאיך שאנחנו נראות.