בהנחה שבמהלך השבוע האחרון בהיתן לפחות חמש דקות בגיף של הדוכס הייסטינגס מלקק כפית, כנראה שגם אתן נפלתן ב"ברידג'רטון". השימוש בלשון נקבה לא מקרי. כלומר, הוא לא מקרי כי 2021 ומותר להתקדם, אבל בעיקר כי מדובר בסדרה שנשים ראו וגברים נרדמו מולה אחרי שזעפו משפטים כמו "די ממי תעבירי ל'קוברה קאי'".

"ברידג'רטון", מבית שונדלנד - חברת ההפקה של שונדה ריימס ("האנטומיה") שחתמה על חוזה של גזיליונים עם נטפליקס וניכר שבאה לעבוד - אמנם עלתה בקריסמס 2020, אבל מבחינתנו היא הסנונית הראשונה של טלוויזיית 2021, השנה שתשנה הכל. סתם, היא לא תשנה כלום, היא תחרבן לנו על הראש בדיוק כמו 2020, אבל אולי יהיו בה עוד סדרות כמו "ברידג'רטון".

וזה מתעתע, כי זו סדרה שכולם יגידו לכן שהיא "גרועה אבל..." או "דבילית אבל..." ואחרי האבל תמיד יהיה תירוץ כלשהו לכך שהם סיימו אותה ביממה. אין צורך, באמת, לפעמים עדיף פשוט להתמסר לרגשות שלנו גם כשהם מביכים (מי שנוסע לנווה אילן יכול לצעוק את זה גם לרמי ולינור מעבר לחומות בית "האח הגדול" בבקשה?) ולהודות: זאת סדרה נהדרת ומשמחת וכיף שהיא בעולם ובא לנו לצפות בה תמיד.

"ברידג'רטון", למי שפספסה: מבוססת על סדרת ספרים של ג'וליה קווין בשם "הדוכס ואני". היא מתרחשת ב-1813 ומרגישה כמו הכלאה בין ג'יין אוסטן ל"גוסיפ גירל", כולל ווייס אובר מסתורי שב"גוסיפ" שייך לקריסטן בל וכאן מדובר בלא אחרת מג'ולי אנדרוז. עכשיו תראו, כשג'ולי אנדרוז תשלח קורות חיים, ככל הנראה "ברידג'רטון" לא תהיה היצירה שהיא תמקם ראשונה, גם לא שלישית אחרי "מרי פופינס" ו"צלילי המוזיקה" אבל כן, נגיד, לפני "יומני הנסיכה" והדיבוב ב"שרק לנצח".

נחזור ל"ברידג'רטון", שמתרחשת ביקום ג'ורג'יאני עמוס קרינולינות ונשפים, ששונה מהמקובל באופן אחד בולט - יש בו מלא שחורים. לא כמשרתים, אלא כבני אצולה. המלכה שחורה, שחורים ולבנים מתחתנים ואיש לא מתייחס לזה כי אין עניין. מדובר בבחירה שגררה לא מעט הרמות גבה וביקורות והיא כלל לא חלק מסדרת הספרים, אבל היא לגמרי הגיונית לשונדה ריימס. גם "האנטומיה של גריי" היא סדרה מגוונת, וגם שתי סדרות גדולות אחרות שלה - "המדריך לרוצח" ו"סקנדל" כוללות גיבורות לא לבנות.

ריימס מתעסקת בגזע ובצבע, היא ככל הנראה לא הייתה נוגעת בספרים האלו בלי זה. הטענה לאי דיוק היסטורי קצת מצחיקה, קודם כל כי שום דבר בסדרה הזאת לא מדויק היסטורית, זאת פנטזיה מוחלטת, וגם כי ברור שזאת בחירה אידיאולוגית. זה לא שכתוב של ההיסטוריה, זו אינה היסטוריה אלא בדיון. ריימס לא מנסה לטייח את העובדה שבשנים האלו שחורים לא היו בני אצולה אלא להיפך, נמקו במכלאות עבדים או הוחזקו כמשרתים, זו חלק מההחלטה שלה שסדרות שונדלנד יהיו מגוונות. ראינו את "אדונים ומשרתים" ו"דאונטון אבי" ו"הכתר" ומאות, אבל באמת מאות, סרטים וסדרות תקופתיות. אנחנו יודעות שכולם שם היו לבנים, זה בסדר, לא נתבלבל היסטורית עכשיו.

במרכז הסדרה ניצבת דפני, גיבורה צעירה שהופכת ל"רווקת העונה" ואמורה למצוא חתן בסדרת נשפים אינסופית של עשירים. היא רוקמת מזימה יחד עם הדוכס הייסטינגס הנחשק והחתיך שלא רוצה להינשא כי יש לו טראומות משעממות, והם מחליטים להעמיד פנים שהם מאוהבים. המהלך ישרת את שניהם - המניות שלה יעלו בקרב הרווקים, ואותו יעזבו קצת בשקט ויפסיקו לנסות לשדך לו את כל הפצועות של לונדון. כצפוי, הם מתאהבים. מעל הכל מרחפת דמותה של ליידי וויסלדאון, בלוגרית רכלנית של פעם. איש לא יודע מי היא, אבל כולם קוראים מדי שבוע את עלון הרכילות המרושע שהיא כותבת בתקווה שלא למצוא שם את עצמם.

ביקורת נוספת על הסדרה הייתה על התפקידים המגדריים המסורתיים. או במילים אחרות - כבר הכנסת שחורים, לא יכלת להיות קצת פמיניסטית? אבל זה כבר יותר מורכב. קודם כל כי מרכז העלילה הוא נערה שמחפשת חתן ומתמודדת עם שלל ציוויים חברתיים, את זה קצת יותר סבוך לשנות, אבל דווקא יש שם מהלך מתוחכם למדי שכן מעניק הרבה כח לגיבורה. ובכלל, לגיבורות. נשים הן לא רק מרכז הסדרה, גם המבט הוא שלהן. זה לא מקרי ולא מובן מאליו שמי שמחופצן בסדרה - על ידי הצופים והדמויות - זה לא הגיבורה, אלא הדוכס הייסטינגס. מה שקרה ברשת עם דמותו של הדוכס, והשחקן שמגלם אותו, הם די מדהימים - ממים, גיפים, ציוצים. נכון, מדובר באדם מסוג בן מסוג חתיך מאוד, אבל יש מלא חתיכים. במקרה הזה, תנועות המצלמה, זוויות הצילום, ההתמקדות הויזואלית שמוקדשת לו, שמורים בדרך כלל לנשים בסדרות או על שערי מגזינים. לא שאנחנו מעודדות החפצה מתקנת, כמובן, ולכן הוא קיבל גם אישיות מסוימת. ובכלל, בכל היקום הזה יש חילופים בין הצייד לניצוד. הנשים אמנם בעמדת נחיתות חברתית וכלכלית, אבל הן אקטיביות, הן ציידות, הן מנווטות את גורלן.

אלמנט נוסף ומאוד משמעותי הוא טוויסט שלא ראינו מגיע בפרק חמש או שש, שבו הסדרה מתמלאת בארוטיקה רכה. ארבעה פרקים של מלמלות ונימוסים והופ - עירום כמעט מלא ומיליון סצנות סקס. לא נספיילר פה את כל עניין המין כי אולי עדיין לא ראיתם, אבל הסדרה הצליחה לעורר פולמוס בנושא ודיון האם מעורבת בה אלימות מינית או לא. התשובה היא לא, אם כי בהחלט יש בה קרינג' מסוים הנוגע לסירובו של הדוכס להכניס את הגיבורה להריון (הכנס כאן בדיחת "צלחנו עוד נידה"). הסדרה מאוד סקס פוזיטיב, מרוכזת בעונג נשי ונדמה שגם המין בה הוא עבור נשים, והיא כוללת כמה קונבנציות של ספרים ארוטיים (גיבור שמזכיר את "חמישים גוונים", למשל). לא סתם חיכו עם המין לפרק חמש, פור פליי ארוך שככל הנראה הבטיח גם שמרבית הצופים הגברים כבר פרשו והנשים נותרו לבד מול המסך, כל אחת ודגם הסטיספייר המועדף עליה.

"ברידג'רטון" היא חלק מגל הסדרות שלא רק ממקמות גיבורות במרכזן, אלא גם בנויות בעיקר בשביל נשים, הגברים מוזמנים להצטרף אם בא להם. שזה הגיוני, נשים צופות יותר בטלוויזיה מאשר גברים, סטטיסטית. הגיוני שיהיו סדרות שנעשות על ידן, שכוללות אותן ושמדברות אליהן. החלוקה הזאת פשטנית, כי ברור שבימינו נשים לא אוהבות רק דרמות רומנטיות בעוד גברים אוהבים סרטי מלחמה, כולנו אוהבות מותחנים ופעולה וסרטי אסונות. אבל טלוויזיה נשית היא כזאת שכוללת גיבורות נשיות שלא קשורות בהכרח לגבר הגיבור שלצידן, אלא יש להן עולם משל עצמן והן דמויות עשירות ועגולות ומורכבות. סדרה נשית היא כזאת שכוללת תחומי עניין רחבים שלא מפחדים גם לגעת בבית, משפחה, הזדקנות, ילדים וכן, גם מערכות יחסים. דווקא ישראל היא מקום מעולה לטלוויזיה כזאת, ובאמת אפשר לטעון שהרבה סדרות שנעשו כאן בעבר, גם אם נעשו על ידי גברים, הן סדרות שלא מדירות נשים. למשל, "הבורגנים" או "שבתות וחגים". לא בגלל שאנחנו כאלו מתקדמים, כמו שבישראל פשוט אף פעם לא היו תקציבים לסדרות וסרטים שנחשבים לגבריים (ואכן, כשהיה, יצאה "שעת נעילה"). עם תקציב מצומצם יוצאים לפחות קרבות ומסעות וצילומי חוץ, והולכים לבית, למשפחה, לאהבה. כל המקומות שלא מתעקשים לנעול נשים בחוץ.

לא ברור מה יקרה בעונה הבאה של "ברידג'רטון", אבל הלוואי שהיא תשמור על השילוב בין כיף, בייסיקיות, תחכום ובעיקר הפתעה. שלא סתם תנסה לשחזר את מה שעבד בפעם הראשונה כי לא בטוח שזה יעבוד שנית, אלא תלך לכיוונים מהנים אחרים. אנחנו לא צריכים עוד עלילת "רווקת העונה", אבל כן נשמח אם היא תישאר סדרת העונה.