רגשות שמארי קונדו מעוררת בי: בהלה. הערצה. תיעוב. משיכה. דחייה. צער על כך שאינני יפנית. דחף עז לטאטא. חשק לזרוק את כל הדברים מהבית, לקנות הכל חדש ואז לא לקנות יותר כלום לעולם כי הכל בול והשאיפה שלנו בחיים היא להקפיא רגע אחד מושלם ולחיות בו.
אני לא יודעת אם אלו הרגשות שמתעוררים גם באנשים שלביתם היא מגיעה בתכנית הטלוויזיה שלה בנטפליקס, חושדת שכן. הם מקדמים את פניה בצחקוקים היסטריים, מבוישים, מלאי התנצלויות. הם דברנים מדי, נרגשים יתר על המידה, מתייפחים בכל הזדמנות, מגוחכים, חסרי אונים, נוחים להשפעה, אמריקאים נורא. קונדו, לעומתם, לבושה תמיד בטופ לבן, חצאית וגרביון. היא מתוקה ורגועה. קפסולה ננסית של יפן, דמות מנגה נטולת גיל (34, לפי ויקיפדיה), סניף של מוג'י באדם, בעלת הבעה אחת (חיוך) ומדברת רק יפנית, מה שמוסיף לאפיל האקזוטי והמסתורי. היא מגיעה לבתים עם מתורגמנית צמודה למרות שבשנים האחרונות היא גרה בלוס אנג'לס. אני חושדת שהיא יודעת אנגלית, אבל פשוט ביפנית הכל נשמע הרבה יותר נכון.
היא כמו קוסמת. ראיתי איפשהו שהשוו אותה למרי פופינס אבל היא יכולה באותה מידה להיות רפטליאן. אל תטעו בחיוך ובמתיקות התמידית, היא מקרינה קור וענייניות. היא מחבקת כי זה נדרש באמריקה ונוגעת בבגדים של כולם כי התכנית היא על איך להיפטר מזבל, אבל כשהיא יוצאת משם היא מתקלחת באלכוג'ל. אי אפשר לפצח את דמותה של מארי קונדו כי היא לא אדם, היא הולוגרמה של סדר. היא תכניס לכם לחיים קופסה לכבלים חשמליים שבתוכה קופסה קטנה יותר לכבלי רשת ובתוכה קופסה קטנה יותר למפצלים ובתוכה קופסה קטנה יותר לשקעים ובתוכה קופסה קטנה יותר למטעני יו אס בי ובתוכה קופסה קטנה יותר שמכילה את הכאב שהיא חשה כשמשהו מתערבב עם משהו אחר.
זה נקרא "קומונו", שונות. אנחנו יכולים להבדיל בין בגדים לבין ספרים, אבל בסוף תמיד ניתקע עם סלסלה שיש בה תמונה של הילד, ליפ גלוס, שלושה עטים, פנקס, סיכה לשיער וחטיף אנרגיה. קונדו היא קצת נאצית קומונו, היא תומכת בקטגוריזציה קיצונית לחיים, מתנגדת להתבוללות בין כלי מטבח וסלון. דווקא בעידן של פלואידיות ופאן סקסואליות וערבוביה, היא מעודדת סגרגציה קשיחה. היא מדברת במונחים של "נוח" ו"נעים", אבל מאחוריהם אפשר לשמוע את הצרחה שהיא משחררת כשקוצץ צפרניים נוגע בפותחן יינות.
האמת שלא תכננתי לצפות ב"טיידינג אפ" עם מארי קונדו, אבל כולם מדברים על האופן שבו היא מקפלת ג'ינסים ונהיה לי פומו. היא מקפלת ג'ינסים די רגיל, פשוט מניחה אותם בעמידה זה לצד זה ולא בשכיבה זה מעל זה. את כל הבגדים למעשה. זה לייף האק די מדהים שיום אחד אממש, ברגע שאצליח להשתחרר מהתחושה שהחיים קצרים מדי מכדי לקפל תחתונים. התכנית ממכרת ומטורללת. בגלל שאני שונאת סדר אני מתמקדת בקונדו עצמה, אדם שהפך אובססיה למקצוע, מינף OCD. עכשיו היא מגיעה לאמריקאים ואומרת להם שאחרי שהם קנו הכל, המהלך ההגיוני זה לזרוק הכל. האושר – או לדבריה, מה ש"ספארקס ג'וי" - הוא לפקוח עיניים ולראות משטח סקנדינבי ריק. מספיק עם גירויים, אדם זקוק למקבילה הויזואלית של דממה.
וברור שמאחורי כל זה: כולנו אבודים וזקוקים למישהו שיגיד לנו מה לעשות. רצוי בשפה אחרת וממדינה אקזוטית, קונדו היא ה"חכם סיני עתיק" של התקופה, פשוט כזה שהזן שלו קשור לאחסון מגבות. והבית הוא רק תירוץ, זאת הנשמה שלנו שזקוקה לקונדו. לזרוק בגדים שלא מביאים לנו אושר? זו הרי רק מטאפורה לשחרור רגשי של אנשים או דפוסים הרסניים לדרכם. אנחנו חייבים איכשהו להתמודד עם הכאוס הפנימי הזה, ואם מה שיעזור לנו זה לעמיד ג'ינסים בארון, אז שיהיה. אם סדר בבית זה סדר בראש אז בכיף, קחי, התייחסי לנפש שלנו כאל סט כוסות. כל דבר שירגיע אותנו. "קונמארי", כך נקראת שיטת הניפוי וסידור הבית שלה, והמטרה האמיתית היא שלווה. כולנו רוצים לעשות קצת סדר במוח ולנפות רגשות, אבל מה נשאר אחרי? קונמארי למוח, זו לא פשוט לובוטומיה?
ראיתי כתבה בחדשות על יועצות קונמארי ישראליות, לא התחברתי. הן נראו מלאכותיות, נוקשות, מתאמצות מעין סטפפורד ווייפ'ז. פתאום כל הקונמארי הזה נראה לי כמו עוד דרך להכפיף נשים, בואו תהיו עקרות בית, עכשיו זה מגניב שוב. אבל מארי עצמה? היא יפנית, זאת מדרגה רוחנית אחרת. מה שעובד עליה, איכשהו לא עובד על מקבילותיה הישראליות. פתאום רואים את המאמץ, את הזיעה. אנחנו יכולים להפריד קומונו עד מחר אבל ישראל זאת תרבות שנוסדה בבלגן, פורחת בברדק ולא בטוח שיש לה יכולת לשגשג בסדר. סדר מנוגד לערכי המותג שלנו. שווה לזרוק בהשראתה, זה כן. יש כמה דברים שאפשר לקחת ממנה, בעיקר בשביל להעיף לפח. נגיד, את כל מה שהעמסנו ממקס סטוק ואלי אקספרס, ערימות של פלסטיק שמשונעות אלינו במטוסי ענק מזהמים - אפשר להיפטר מהכל ולא לקנות יותר לעולם. ואם אתם גם רוצים לנשק כל חולצה עלובה מ-HM לפני שהיא הולכת לפח, לכו על זה.
אבל תשאירו איזו פינה מבולגנת אחת בבית. איזו ערימת קומונו לא ממוינת ולא מאורגנת שתביטו בה לפעמים, ותעריכו. פינת בלאגן שמדי פעם תגידו לה תודה, ותזכירו לה שאתם מכבדים גם אותה, שהיא חלק מהחיים שלכם. שאתם זוכרים שהעולם והיצירתיות וההשראה, הם פורחים כשמשהו לא קשור מתערבב עם משהו אחר ומוליד דבר חדש או רעיון. ושלפעמים זה הדבר האמיתי שמעניק אושר.
