אדום, כתום, כחול, ורוד - איזה לב אתם שולחים בוואטסאפ, ולמה? שאל אף אחד אף פעם. סתם, כולם שואלים כל הזמן. לכאורה, מדובר בסוגיה חסרת משמעות ששייכת לעולמות התפקוד האנושי השולי והזניח. אבל האמת היא שמדובר בנושא שמעסיק כל מי שנתקע עם האצבע על אגף הלבבות, התלבט, ובסוף בחר לשלוח פרח כמו האדם המשעמם בעולם.
כולם שולחים לבבות. בני זוג, חברים, קולגות וזרים שאמרו לכם משהו נחמד באינסטגרם. שליחים שתעבירו להם טיפ בביט ישיבו לכם בלב כחול, גם נציגים של וולט נוטים להיות נדיבים בהפגנות החיבה בצ'ט. הלבבות הם גם בפייסבוק ובאינסטגרם, כולנו נראים כמו אסופה לא מווסתת רגשית של אנשים שמרגישים יותר מדי. התהייה הפילוסופית היא - אם אנחנו שולחים לבבות לכולם, נשארת בכלל משמעות לשליחת לב? האם הלב הוא הלייק החדש? אבל התהייה הארצית והפרוזאית יותר שמטרידה אנשים היא איך, בעצם, מפענחים את פוליטיקת הלבבות ומנווטים את דרכנו בתור כלכלת הרגשות הזאת? או במילים אחרות, איך להתאים את צבע הלב למידת הקרבה כדי לא לצאת פסיכופט או ווירדו מלחיץ? המבחר, הרי, מסחרר. וזה עוד בכלל בלי סטיקרים.
קודם כל, בעזרת היגיון פשוט. למשל: לשלוח לב למישהו שיצאת איתו פעם אחת מסמנת אותך אוטומטית, ובצדק, כרוצח.ת סדרתי.ת. לעומת זאת, שליחת לב צהוב לבן או בת הזוג שלך, מסמנת אותך כנכה רגשית שיש להיפרד ממנו לאלתר. שליחת לב במסגרת יחסי מרות היא בעייתית, ושליחת לב ורוד עטוף בסרט מתנה צהוב תמתג אותך כבת 13.
העניין עם לבבות זה שבסוף, באמת של כל הדברים, יש רק אחד שנחשב באמת: האדום. כל יתר הלבבות הם אופנים שבהם אנשים מביעים רגשות שהם לא לב האדום. לשלוח לב אדום זה לבטא מחויבות עמוקה ופועמת, רגש חי. כל לב אחר מביע, קודם כל, את היותו לב שאינו אדום. כי כל מי ששלח לב בצבע אחר עמד בפני פלטת הצבעים, מדד, שקל והחליט שמערכת היחסים שלכם היא פחות מלב אדום. כל לב שאינו אדום הוא דחייה, זעירה ככל שתהיה.
תחליף טוב ללבבות בצבעים שאינם אדום הוא, למשל, סמיילי עם עיני לבבות (ואם אתם ממש נבוכים מהבעת רגשות: חתול עם עיני לבבות). אימוג'י שמצליח להביע חיבה בלי לזעוק - אני לא אוהב אותך מספיק בשביל לב אדום אבל הנה תחליף זול, הנה מנת הפלסבו שלך אדוני הלא אהוב אך מחובב במידה מסוימת.
כמובן שבמסגרת ההודעות בקבוצות המצב מעט שונה ולבבות בצבעים שונים לגיטימיים יותר, במיוחד הלב הכתום, הלא הוא הלב הקבוצתי, מתאים גם לקולגות מרוחקים ולאורגיות. אנשי ונציגי שירות, כולל מעצבי שיער, קוסמטיקאיות, מאמני כושר ושאר הלוויינים המתחזקים את קיומכם יקבלו מכם לבבות כחולים, גם קולגות שאתם מחבבים יחסית. הירוקים (מכרים טבעונים או סטלנים), צהובים (מכרים רחוקים, פרנמיז) וסגולים (חברים מהתיכון ו/או ילדי אור ירח לשעבר) כבר נכנסים לאותה קטגוריה ידידותית אדישה שעדיף לא להשתמש בה בכלל, אבל היא עדיין גרועה פחות מהלב החום, שלמרות שמדובר בגוון חורפי פופולרי, זו עדיין הדרך הבינלאומית לרמוז למישהו שאתה מחרבן עליו.
הלב השחור והלבן מעידים יותר על השולח ומה שהוא חושב על עצמו, מאשר על הנמען. לבבות פוזה. הלב הלבן יישלח לרוב על ידי גננות, אמהות טריות, טינאייג'ריות, מוכרים בחנויות אפל. לב שחור יישלח על ידי גותיות שבגרו ואנשים הצביעו למצעד השנתי של "הקצה". כמובן שיש גם את האופציה להשתמש בלב שחור על מנת להשתתף בצערו של מישהו, אבל אם אתה משתתף באמת אז תשלח כבר אדום. לא נשכח גם את הלב בגוון האדום העמוק, שהוא לב נודניקי של מתחכמים כי צריך לחפש אותו בין כל האימוג'יז במחלקת הקלפים, הוא לא לב אדום אמיתי אלא התחזות. יש גם לבבות ורודים קבילים לגמרי, אם כי רובם פשוט אינפנטיליים ולא תואמים את היותכם סמנכ"לית תפעול בת ארבעים ושלוש.
אינפלציית הלבבות הובילה, מצד אחד, לכך שאנחנו שולחים לבבות לאנשים שבימים כתיקונם היו זוכים מקסימום ללייק, אגודל זקור, המייבש שבמערכת הסמלים שאנחנו מתקשרים בעזרתה עם הזולת. ומצד שני, ריבוי הלבבות גרם לנו לשמור על האדום שלנו. להתקמצן עליו. לא לחלק אותו לכל אחד. נעיף את הכחולים והכתומים לכל שליח אקראי שיניח לנו ארגז מצרכים מחוץ לדלת, אבל בשביל לב אדום יצטרכו לשלוף טבעת. כי אולי הלב עבר זילות, אבל האהבה לא.
