חייזר אקראי שיצפה בנטפליקס (והרי מה עוד יש לחייזר בחייו הקטנים) יגיע למסקנה שאחוז ניכר מתושבי הכדור האנושיים הם נוכלים, או ממשפחת הנכלוליים שכוללת גם רמאים, מתחזים, סווינדלרז ואיך שלא תרצו לכנות את כל מי שנמצא על רצף אי היושרה האנושי הבוטה. מסקנה נוספת אליה יגיע החייזר, היא שנוכלים מגיעים עם סט מאפיינים אחיד:

1. מבטא זר (או זרות ניכרת כלשהי, כי נוכל הוא תמיד אדם שמגיע מבחוץ).
2. חיבה לתפנוקי העולם, בדגש על מלונות יוקרה ובגדי מעצבים, כמה שיותר מכוערים יותר טוב.
3. קהל יעד קבוע שאליו מופנית נוכלותם. בין אם אלו עשירי ניו יורק או רווקות סקנדינביות.

ואמנם נוכלים הם לא באמת אחוז ניכר מתושבי העולם, אבל אנחנו בהחלט עסוקים בהם כאילו הם כן. ואחרי שלאורך השנים קיבלנו טפטופי נוכלים אקראיים בתרבות הפופולרית, התחושה היא שהגענו לפיק. "נוכל הטינדר" הפך לאחד הדוקואים המדוברים של נטפליקס, "להמציא את אנה"  הכיפית מבית שונדהלנד התברגה בצמרת הסדרות הנצפות, ונדמה שכולם מדברים על סיימון לבייב ואנה דלבי. כלומר, שמעון חיות ואנה סורוקין.

ולא רק עליהם. גם "הודעה אדומה", סרט הנטפליקס המטופש שכולנו ראינו לפני כחודש עוסק בנוכלים, מככבת בו גל גדות, שמגלמת, ובכן, נוכלת בעלת מבטא זר וחיבה למסיבות של עשירים. גם "סמטת הסיוטים", סרטו החדש והמתיש של גיירמו דל טורו, הוא למעשה סיפור הונאה מתוחכם שנפרש על פני 150 דקות (וכמובן שהנוכלות האמיתית היא אורכו של הסרט הזה), שמתרחש בשנות הארבעים של המאה הקודמת ובמרכזו עובד קרקס מניפולטיבי שמגיע משום מקום, סוחף אחריו נשים ומתגנדר ומתפנק בזמן שמחלץ מעשירים את ממונם.

בקרוב תעלה בשירות הסטרימינג הולו הסדרה "The Dropout", שמבוססת על סיפורה של אליזבת הולמס - היזמית האמריקאית שהורשעה לפני חודש בהונאת משקיעים לאחר שחברה רפואית שהקימה והייתה שווה, בשיאה, תשעה מיליארד דולר, התבררה כמבוססת על דיווחים שקריים. ואמנם לאליזבת הולמס אין מבטא זר, אבל היא אישה בעמק הסיליקון, זאת זרות גדולה מספיק.

למה כל הנוכלים תמיד מוציאים יותר מדי כסף על מלונות ובגדים? האם זה רק כדי ליצור מצג שווא של עושר והצלחה שיעזור להם לנכלל את דרכם לעוד עושר והצלחה? או שאולי ההיפך, הם מוסללים לנוכלות כי הם אוהבים בגדים יקרים ומכוערים? למה אין אף נוכל שמרמה אנשים במיליונים במטרה לחסוך כסף לדירה ולהבטיח את עתיד ילדיו? האם אי פעם הייתה נוכלת שחילצה כספים מאנשים על מנת לרכוש מלתחה קלאסית במשכית? האם הנוכלות חייבת להתלוות לתכונות אופי לא שקולות או שאולי, במקרה הזה, החיים מחקים את האומנות והנוכלים ראו יותר מדי סרטי נוכלים אז הם מתנהגים כמו שנדמה להם שנוכלים אמורים להתנהל?

ולמה פעמים רבות הם זרים? אפשר לתת פה שלל הסברים על הגזענות שלנו שגורמת לנו לשים לב יותר לנוכלים זרים למרות שיש גם וגם, אבל אולי יש פה גם משהו מעבר. כי שפה זרה וניואנסים זרים הופכים אנשים לפחות "קריאים". כי יש להניח שכמות הנשים הישראליות שהחליקו ימינה בטינדר את נוכל הטינדר קטנה יותר מכמות הרווקות הזרות שנתנו לו הזדמנות. אצלנו, התמונות שלו וכיתוב הביו ("האוניברסיטה של החיים", באמת?) היו מדליקות אלף נורות אזהרה. ואם לא, אז במהלך ההתכתבויות היינו מגיעות למסקנה שיש פה משהו מסריח. יש לנו אינטואיציות שאנחנו נוטים לסמוך עליהן כשאנחנו מכירים אנשים חדשים, והן פחות חדות כשיש מחסום של שפה ומנטליות.

מתוך
לישראליות התמונות שלו היו מדליקות אלף נורות אזהרה. מתוך "נוכל הטינדר"|צילום: באדיבות Netflix, יח"צ

יש משהו בנוכלים שמקסים אותנו כי רובנו אנשים שומרי חוק בעולם שלא מתגמל את זה. הרי לא צריך ליפול קרבן לנוכל על מנת להרגיש מרומים, אפשר גם סתם לחיות. נוכלים נראים לנו כמו האנשים שהעזו להשוות ולהעלות עם חוסר ההוגנות של העולם, לערער על סטטיסטיקת המזל הממוצעת והאקסיומה לפיה הבית תמיד מנצח, ולהשיב מלחמה. רוב הפעמים זה מגיע עם הפרעת אישיות כלשהי, אבל אי אפשר הכל.

אנחנו מוכנים להיות מוקסמים מנוכלים גם כי יש לנו איזו אמונה פנימית חזקה שלנו זה לא יקרה. בגלל זה קורבנות של נוכלים ומתחזים חוטפות פעמים רבות האשמת קורבן. אבל האמת היא שבני אדם, רבים מהם, הם יצורים בוטחים שממהרים להסיר הגנות ומניחים, באופן אוטומטי, שרוב בני האדם הם כנים וטובים. בגלל זה מפגש עם נוכלים הוא כל כך מצלק. זה לא רק בגלל שנשארים אחרי זה עם הנגאובר של חובות ופדיחה, זאת סדיקה של משהו מאוד עמוק ויסודי מבפנים.

הנוכלויות המתוסרטות מגינות עלינו מפני דיסוננסים מוסריים על ידי התמקדות של הנוכלים בעשירים. כשמדובר במיליונרים מניו יורק הנוכלים יראו לנו כמו סוכני כאוס מרעננים שחותרים תחת הכוחות הכלכליים הקיימים. אבל כשמדובר בסתם אנשים שאחרי זה יבלו את כל חייהם בהשבת חובות, כבר נרגיש לא בנוח. נוכל הטינדר, למשל, הוא לא ממש הגבר החלקלק והמקסים שנטפל לעשירות - הוא פשוט המציאות האפרורית של נשים נואשות בטינדר. זה לא הגיע להן. 

עוד הבדל משמעותי בין נוכלים מתוסרטים לאלו המציאותיים הוא הכריזמה. אנחנו מרותקים אל הנוכחות המרושעת, המהפנטת והקומית כמעט של אנה סורוקין בגילומה של ג'וליה גארנר, אבל מול סיימון לבייב, או איך שלא קוראים לו, אנחנו בעיקר נבוכים. אם האדם הזה, על שעוניו המזויפים, האנגלית המשובשת באינספור הודעות קוליות וחזותו המפוקפקת נחל הצלחה בענף הנוכלות, מה זה אומר על המין האנושי? לא מגיע לנו ליפול ברשתם של אנשים עם קצת יותר קלאס? אבל כנראה שהוא לא יוצא הדופן בשרשרת הנוכלים, אלא הנוכלות הזוהרות הן אלו שקיבלו את פילטר הביוטי הטלוויזיוני והמתוסרט. אנה סורוקין לא הייתה כזאת כריזמטית ושנונה, גם אליזבת הולמס בטח הייתה פחות מרשימה. נוכלים לא מצליחים הודות לפיצ'רים אישיותיים מדהימים, אלא כי אנשים נוטים לראות את מה שהם רוצים לראות.