כשלוקחים ממך הכל, מה שנשאר זה רק את

העסקה הזאת שבירה ופריכה. רוב הזמן היא מרגישה כמו ניסיון לאזן כוס זכוכית על הראש בזמן רכיבה על אופניים שנמצאים על קורה דקיקה בגובה מאה מטר. בכל פעימה נדמה שהכל עומד לקרוס, כל כותרת על עיכוב במסירת השמות מפילה לנו את הלב לרצפה. התקווה שלנו היא שכבת קרח דקיקה והקיום, כרגע, הוא המתנה לרכב של הצלב האדום.
ואיכשהו, מה שמבצבץ בעיקשות מבעד לפיגומים הרעועים זה דווקא החוזק. צריך להכניס דיסקליימר עצום כי אין לנו מושג מה השבות עברו, אנחנו לא מכירים אותן או יודעים מה מצבן הנפשי, ואי אפשר לראות עליהן כלום מלבד את השתקפות הצרכים והתקוות של עצמנו - אבל וואו, כמה חוזק.

לירי הצילה את עמית סוסנה - שבעצמה, כזכור, נאבקה במחבלים ואחרי זה דיברה באומץ על הפגיעות שחוותה. אמילי הציעה שקית' סיגל ישוחרר לפניה. התצפיתניות ביקשו מהחמאס שאחת מהן תישאר עם אגם ברגר, שמשתחררת רק היום (הטור נכתב לפני הפעימה של יום חמישי) על מנת שהיא לא תישאר שם לבד. זה כמעט בלתי נתפס: הן הציעו להישאר שבוע נוסף, שבמהלכו אולי הכל ישתבש והן יתקעו שם עוד שנה, על מנת שחברה שלהן לא תישאר לבד.
המופע של חמאס מעורר חלחלה. הנשים עמדו שם על הפודיום כמו מתעמלות אולימפיות, בובות שהולבשו וסורקו והובלו לבמה. כל צד הכריז על התמונות האלו כתמונות ניצחון, ישראל - כי הבנות חייכו וזקפו אגודל ולא אמרו את מה שציוו עליהן. חמאס - כי הם הצליחו להרים מופע סיום שנה והעולם ראה שהם שחררו נשים מחייכות ובמצב טוב.

כנראה שככה זה במציאות שלנו, מתווכחים על תמונת ניצחון כשדי ברור שכולם רק הפסידו. השבות ומשפחתן הפסידו שנה וחצי מהחיים ומי יודע מה עוד. החללים, הפצועים, המפונים, כלל האזרחים. וגם בצד השני - העזתים, הלא מעורבים, הנשים, הילדים. העסקה הזאת הייתה צריכה להתרחש לפני שנה, אבל זה לא קרה. עכשיו היא חייבת להחזיק מעמד עד החטוף האחרון.
אנחנו עדיין לא יודעים איך הגברים יחזרו. עד היום שוחררו בעיקר נשים וילדים, כמה גברים חולצו יחד עם נועה ארגמני ומאז שמענו עליהם הרבה פחות. אנחנו לא ממש יודעים מה מצבם וגם לא הרבה פורסם לגבי היחס שקיבלו בשבי, שיש סיכוי שהיה גרוע יותר משל הנשים.

הנטייה היא לדאוג יותר לנשים כי הן יכולות להיפגע מינית (כאילו שגברים לא) ולהיכנס להריון, לכן גם משחררים אותן ראשונות, אבל קו החשיבה הזה מפספס לא מעט. הרי לא מדברים על כך שלנשים גם יש גם יותר לגיטימציה להיחשף רגשית, יש להן נטייה גדולה יותר (באופן שהוכח מחקרית) להיעזר במעגלי תמיכה עמוקים שמאפשרים שיח על קשיים ועל פגיעות, גם מיניות, מאשר לגברים. ויכול להיות שדווקא באלסטיות הנשית - תולדה של מין שנגזרו עליו מאות אלפי שנות אלימות מגדרית ושחוויית הדיכוי מוטמעת ומקודדת בו - טמונה מסוגלות גבוהה במיוחד לקום מזוועות.
את כולם, עד החטוף האחרון|צילום: פאולינה פטימר
שבי, ניתן רק להניח, הוא סיטואציה חושפת אופי. כשלוקחים ממך הכל, מה שנשאר זה רק את. המהות הפנימית, הגרעין האישיותי הבסיסי שאיתו נולדת וגדלת ועם השנים התכסה בשכבות של חוויות והגנות וחומות ומניירות ושאר עטיפות מרשרשות. אצל השבות התברר שהגרעין הזה זוהר באצילות נפש, גבורה וראיית האחר. ברגע האמת, מה שהתגלה שם זה אור. ואחרי שהתרגלנו לסבך האינטרסים וערלות הלב והציניות מצד הנהגה שלא רואה דבר מלבד את עצמה, זה גם מרגש וממלא בתקווה.