בינה מלאכותית, כידוע, אמורה להוביל לקפיצה ההתפתחותית הבאה ו/או להכחדת המין האנושי, תלוי את מי שואלים. אבל עד שאחת האופציות תתממש, אנו יכולים ליהנות מהמתנה היפה ביותר שלה לאומה בימי לחימה: מאגר אינסופי של תמונות אריות עם רעמה כחולה לבנה, ריבועים בבטן, שרשרת מגן דוד על הצוואר ונשק בהצלב ששואגים לעבר להבות.
טוב, האמת שהשימוש בבינה מלאכותית במלחמה הזאת משמעותי בעוד פלטפורמות - זיהוי פנים לאיתור חטופים ואימות זהות נפגעים, איתור נעדרים, סרטוני הסברה שמתורגמים לשפות רבות (אלו של נועה תשבי, למשל), ועוד. פונקציות חשובות, אין מה לומר, אבל אף אחת מהן לא תהפוך לסטיקר של לביאות צועדות, על גבן כדורי ארץ, ועל כדורי הארץ קבוצות של לוחמים. זה הזמן להצדיע, חברים.
אומנות AI עוצמתית היא אחד המאפיינים הבולטים של המלחמה הזאת, ובטח תיחקר עוד הרבה אחרי שכל זה ייגמר. בימים כתיקונם היא נראית כמו שורה של משחקי מחשב גרועים, פרודיה על כוחניות ולאומנות בסגנון "גברים בחלל" או האריות של הצל, אם הם באמת היו אריות ולא דודים בגופייה שעושים לייקים לינון מגל. אבל איפה אנחנו ואיפה ימים כתיקונם? כאילו, הצל כרגע מפקד על כיתת כוננות, הגיוני שאנשים יהיו רציניים לגמרי גם בנוגע לאריות. 
בניגוד לתוצרי AI אחרים, אין פה ניסיון לחקות מציאות. מדובר בפנטזיה מוחלטת, גם ברמה האסתטית וגם בדימויים עצמם. זה לא פייק לצרכי תעמולה בסגנון חייל ישראלי שאוחז בשני תינוקות ורק במבט שני מגלים שיש לו שלוש ידיים, גם לא ילד עזתי פצוע שפתאום שמים לב שיש לו יותר מדי אצבעות (כידוע, מנועי בינה מלאכותית עדיין לא יודעים איך לעצב בני אדם באופן אמין מספיק - הדרך המהירה לאתר זיוף היא להסתכל על הידיים והאצבעות).
הז'אנר האומנותי הזה הוא גם תמים ובטוח, מהבחינה שהוא נעדר דימויים מחרידים ותמונות זוועה. בימים אלו ברשת, זה לא דבר של מה בכך. תיעודים מזעזעים אורבים להם בסמטאות הסטוריז, נכונים להתנפל על הגולש האומלל ולשגר אותו לליל בלהות. רגע אחד את מצלמת קוד קופון, שניה אחרי זה את מגלה שנקלעת לסצנה מסרטון דו"צ.
לא. ז'אנר האריות השריריים הגיע לעולם אך ורק כדי להרים. הייעוד הוא מורלי - להרגיש חזקים ואמיצים, לנטוע תקווה. בהתאם, מדובר באומנות דרמטית ועזה. וולגרית וצ'יפית, כמובן, אין מה לנסות לאתר שם סאבטקסט, אבל זו פנטזיה על כוח בתקופה שבה אנחנו מרגישים מאוד מאוד חלשים. מחקרים פסיכולוגיים מעידים שכשילדים מתחפשים לגיבורי על הם באמת מרגישים לרגע בעלי כוחות, הגיוני שיש אפקט דומה גם על מבוגרים.
החיות הן תמיד חזקות - לא תמצאו תמונה של שרקן במדים - כמה שיותר שיניים יותר טוב. הן מבטאות חזרה לבסיס, לטבע, לחייתיות. היצירות מלאות בטסטוסטרון: שרירים, כוחנות, דגל, נשק, שאגה. כל מה שאנחנו שואפים להיות בשדה הקרב, כל מה שהוא לא תחושת חוסר האונים של ה-7 באוקטובר. חיילים עם ראש אריה הם לא רק דימוי של עוצמה, הם גם כלליים. אין תווים מזהים או פנים אנושיות, כל החיילים הם אריות.
כמובן שלא המצאנו כלום, זו אדפטציה של ז'אנרים קיימים, בעיקר מעולמות האומנות המגוייסת והלאומנית. נגיד, איטליה הפשיסטית לקחה מיוון את השימוש בחיות, בעיקר זאבים ועיטים. אריות תמצאו בכל אתוס מלחמתי ומנהיגותי. התמונות עצמן מצייתות לחלוטין לחוקי האסתטיקה הפשיסטית: נקודת המבט מלמטה למעלה בשביל הרושם וההערצה, שכפול האלמנטים, הדגש על הגוף השרירי והחזק. גם בברית המועצות לשעבר, האומנות המגויסת הייתה מושתת על סגנון מאדיר, חיובי, חזק ואופטימי, עם מסר ברור ואחיד.
תת-ז'אנר של האריות הוא הפרסונליזציה שעשו להם הסלבס, בדרכם הנרקיסיסטית, שנכנסו לאירוע עם שלל עיבודי AI של עצמם כגיבורי מלחמה. כתבי החדשות - שהם באמת חלק מהכוח הלוחם במערכה הזאת - אבל גם אופירה אסייג, ינון מגל כרמבו ועוד אפרוחי גל"צ שמעולם לא אחזו בנשק ושפתאום מעלים תמונות של עצמם על קרבי, כאילו אינסטגרם הוציאו פילטר ביוטי מלחמה וגילו רק להם. זה גם דבילי ואפילו מעצבן, במיוחד כשיש חיילים אמיתיים שם בשטח. רוצים עיבוד שלכם כלוחמים? כנסו לעזה.
כל זה כמובן ילדותי וחסר מורכבות, אבל היא לא נדרשת במקרה הזה. זו אומנות שהיא משאלה, שנולדה בחברה שנמצאת בהתקף חרדה כבר חודש ולכן מייצרת דימויי כוח מלאכותיים שיעזרו לה להתרומם. מהבחינה הזאת, יותר משאלה יצירות אומנות, אלה מנגנוני הגנה. כל הפחד והנטישה, האבל והדאגה, מסתתרים מתחת לרעמה של אריה. מה יותר אנושי מזה?