לאחרונה גילינו ששינייד או'קונור התאסלמה. קוראים לה עכשיו שוהדה וזה שינוי השם השני שלה, לאחר שלפני שנה שינתה את שמה למגדה דאויט. כל זה לא מפתיע כי מדובר בשינייד או'קונור, הגיוני שבעתיד גם נראה כותרות כמו "שינייד או'קונור שינתה את שמה לסנחריב והיא שומרונית עכשיו" או "שינייד או'קונר התחתנה עם עץ". אולי היא גם תחליט להתגייר, כדי להמשיך לכסות את הדתות המונותאיסטיות, הכל אפשרי. או'קונור לא צפויה, היא דמות טראגית וחייה רצופים משברים ודרמות, במובן מסוים היא היא האיימי ויינהאוס שלא מתה. היא יכולה להיות שוהדה או אסתר או מריה, ההחלטה להתאסלם חסרת משמעות כי זאת עוד חוליה בתאונת השרשרת שהיא חייה.

_OBJ

אבל לא כל מי שנולד מוסלמי או בוחר להתאסלם הוא שינייד או'קונור. יש אנשים שמוצאים תשובה בדת, בין אם זו יהדות או איסלאם או נצרות, והם לגמרי סבבה איתה. הקמפיין של הודיס שעלה השבוע עורר סערה בגלל שהוא טען שנשים בלבוש מוסלמי מסורתי אינן חופשיות. עליהן להסיר את הבגד המסורתי וללבוש בגדים של הודיס כי "פרידום איז בייסיק". הקמפיין עורר כעס כי קודם כל הוא ממש גרוע, אבל גם כי הוא מתייחס לבחירות חיים אחרות כלא ראויות. הוא נגוע בדעות קדומות, סטריאוטיפים, התעליינות וצרות אופקים. נכון, נשים נאבקות על החופש שלהן באיראן וכולנו בעדן, אבל מי היא בר רפאלי שתייצג אותן? ובשביל למכור גוזייה? שינייד שוהדה כבר הספיקה להגיב לקמפיין והודיעה שלבישת חיג'אב גורמת לה להרגיש חופשיה, כולנו מחכים לסלפי סולחה של שתיהן, הלוואי שבבורקיני.  

מדינות אירופאיות נלחמות נגד לבישת בורקה (שכוללת כיסוי מוחלט של הפנים, בעוד בניקאב יש פתח לעיניים וחיג'אב זה סתם כיסוי ראש או כל בגד צנוע) וזה אכן דיון מורכב. בניגוד לחיג'אב, נשים בבורקה או ניקאב הן מראה קשה שכולל העלמה של אדם במרחב, האינסטינקט שלנו הוא להתנגד לזה. אבל מה לעשות, יש גם נשים מוסלמיות ברחבי העולם שבוחרות ללבוש בגדים מסורתיים. ממש כמו שחוזרות בתשובה או דתיות בוחרות ללבוש כיסוי ראש וחצאית ארוכה. גם זה חופש - חופש הדת. זה יכול להיראות לכם מפגר, אבל לפחות תודו שזה מפגר בדיוק כמו מלתחות "צניעות זו מלכות" שנפוצות כאן. לא כל אישה שלובשת חיג'אב היא מסכנה, מדוכאת, מוכפפת, כלואה, אומללה, חנוקה ומנוצלת, יש נשים דתיות שמבחינתן זו בחירה בחיים שגורמים להן סיפוק רוחני, לא פחות מהסיפוק הרוחני שנגרם לבר רפאלי מלבישת טרנינגים של הודיס.

רוב האנשים דווקא כן מבינים את זה, שחופש זה גם החירות לכלוא את עצמך בדת. אפילו מירי רגב. רגב נסעה השבוע לגראנד סלאם באבו דאבי, שבו ניצח הישראלי שגיא מוקי (צ"ל "שגיא מוקי שלנו"). הוא קיבל מדליית זהב, עמד על הפודיום, ההמנון הישראלי נוגן ברקע ומירי הזילה דמעה. בסרטונים מהביקור המעניין הזה ראינו שמירי לובשת חיג'אב, מבקרת במסגד, מספרת על הפתיחות, הסובלנות והשאיפה לשלום של המקומיים, לפי התמונות גם לא היינו פוסלים מתח מיני עם החתיך מביניהם. ניכר שעשתה שם חיים, ביקור שמזכיר קצת את "סקס והעיר 2". במהלך הסרטון היא גם אמרה שהלוואי ש"בכל מקום בעולם היו מבינים שדת זה דת ועושים הפרדה מאג'נדות". כן, מירי, אולי באמת הגיע הזמן שיבינו את זה בעוד מקומות בעולם... בכל מקרה, זה היה בעיקר מפתיע. מי זאת שוחרת השלום הסבלנית הזאת? זה שמור רק לאירועי ספורט שאנחנו מנצחים בהם? וכמה חופשיה היא הרגישה בתוך הבגד המוסלמי המסורתי? בטקס עצמו היא כבר לבשה חולצה לבנה וחצאית כחולה, ובתמונות בתקשורת הערבית צינזרו לה את הרגליים. קצת מביך, אבל שבפעם הבאה תצטייד בטייץ מהודיס. בייסיק.

את שבוע האסלאם חותם הביקור של ראש הממשלה ורעייתו בעומאן. כבר 22 שנים לא נערך ביקור רשמי וממשלתי בעומאן, וצפויים גם ביקורים רמי דרג בתקופה הקרובה במדינות המפרץ הפרסי. יהיה מעניין, יום אחד פוסטר ענק של בר רפאלי יימרח על הבורג' חליפה ואז נראה מה בייסיק בעיניה. ביבי ושרה הגיעו לעומאן וניכר שהתקבלו בסבר פנים יפות. שרה לא לבשה חיג'אב, אבל כיבדה את המעמד בחליפת מכנסיים כחולה וצנועה.

סמיכות האירועים אינה מקרית. בשנים האחרונות המערב נמצא במלחמת תרבויות עם האיסלאם, ולמדנו לקשר בין האיסלאם לבין טרור, דיכוי ופחד. אבל לצד זה, כמו כל דבר שמכריזים עליו כאסור, הוא מעורר גם סקרנות, אסור זה גם סקסי. קיימת איזו משיכה, גם אם רק ברמת הייצוג האסתטי כמו בקמפיין של הודיס, או באופן שבו אנחנו מרותקים למדינות המפרץ ולחיבור הזה בין חברה שמרנית למתקדמת, בעיקר כי היא כוללת ערימות, ערימות של כסף. בר רפאלי אמנם השתמשה בלבוש המוסלמי בדרך צינית ומסחרית, אבל עצם זה שזה מופיע בפרסומות פופית ומיינסטרימית מעיד על הסקרנות, המשיכה. 

 

במקביל, בגלל גלי ההגירה והפליטים, חל גם תהליך שילוב חברתי מסוים ויש יותר סדרות עם דמויות מוסלמיות שאינן מקושרות לטרור - "משפחת רומנוב", "כתום זה השחור החדש", העונות החדשות של "דגראסי", "מר רובוט", "השאהים של סאנסט", "כאן ועכשיו" של אלן בול, ועוד המון. בין אם נרצה ובין אם לא, אנחנו הולכים ונפתחים לתרבות אחרת. זה בא יחד עם עיסוק בבגדים שלהם ובאמונות ובאיך הם עם מירי רגב או שרה נתניהו או אם הם נעלבים מפרסומת של בר רפאלי או לא. אבל בשורה התחתונה יש כאן מהלך חיובי שבמסגרתו אנחנו מתעמתים עם העובדה שמתחת לחיג'אב - מי היה מאמין - יש בני אדם.