רשת מיכל נגרין נסגרת אחרי שלושים שנות פעילות. מכה קשה למארגני מסיבות הפרידה ממורות ולענף אקדחי הדבק החם. וזה קצת משונה, כמו לשמוע על מוות של מישהו שחשבת שכבר מת. מיכל נגרין לא באופנה כבר כל כך הרבה זמן, שאם הרשת שלה הייתה שורדת עוד שלוש-ארבע שנים יש מצב שהיא כבר הייתה עושה קאמבק נוסטלגי.
מותר להודות שלא מאוד נתגעגע. בכל זאת, מדובר בקיטש מתנחמד ושבלוני שמשויך אצלנו לנשים מבוגרות שקונות חולצת מעטפת מדפנה לוינסון ומחפשות שרשרת שתתאים להן למחשוף. ועדיין, למיכל נגרין היה רגע בזמן. אם גדלתן בניינטיז, או באייטיז, בשלב מסוים קניתן תכשיט ממיכל נגרין. רציתן את הפרפר או הפרח המוגזמים האלה על האוזן שלכן בזמן שהסתובבתן ביער הפיות בסנטר והתלבטתן לגבי הקעקוע הדוחה ההוא. עשיתן את הקעקוע, קניתן את שרשרת הפרחים המכוערת. מאחד מהם לא הצלחתן להיפטר עד היום.
היה במיכל נגרין משהו שדיבר לכולן – לנערות זה נתן תחושה של נשיות, למבוגרות זה נתן תחושת חמידות של ילדות. כולן נראו כמו דודות. כנסו לגוגל, תכתבו מיכל נגרין, לכו לתמונות. אין מספיק אדוויל בעולם. העיצובים מופרכים, פרחים, מלאכים, תכלת, הקפלה הסיסטינית. קיצוני. צבעוני. שופע. יותר מדי. עומס שבימינו היו מאבחנים כבעיית ויסות חושי. אנחנו מסתכלות על עצמנו כיום – לובשות משהו מזארה או קוס, בטח אפור, אולי חרדל, שני צבעים גג. לעומתם, החנויות של נגרין נראו כמו ההתגלמות העיצובית של התקף מאניה. לענוד התמוטטות עצבים. פשוט הסתובבנו ככה, עם חצי קילו אבנים מודבקות וזוהרות משתלשלות מאיתנו, וחשבנו שזה מהמם.
ההצלחה של מיכל נגרין הייתה עצומה. עשרות סניפים ברחבי בעולם, מעל עשרים רק בישראל. החנויות בארץ, כמו העיצובים עצמם, תמיד היו דחוקות ודחוסות, מישמש קלאוסטרופובי של פסלונים ונברשות ותמונות במסגרות מצויצות וכורסאות לואי הארבע עשרה. צ'ארלי בממלכת השוקולד, ארמון וורסאי, קניון ארנה, עיצובים שהיום לא לגיטימיים אפילו על עוגות. באותה תקופה חשבנו שאנחנו נכנסות לתוך חלום, אמנם כזה שכולל מחירים מופקעים, אבל חלום. כיום היינו חוטפות קוצר נשימה. האסוציאציה היום היא לסלון מאובק של סבתא פולניה שתגיש לך את העוגייה הכי חונקת שתאכל בחיים, או לאייטם בהיקס על אגרנים כפייתיים.
נגרין יצרה אופנה חדשה שהצליחה בטירוף, אבל כמו תמיד, העולם משתנה בלי להודיע לנו. בעשור האחרון התחלנו להשיל מעצמנו, לנקות, לצמצם. מארי קונדו, למשל, בטח הייתה מגדירה את עצמה כנמסיס של מיכל נגרין. למעשה מיכל נגרין נורא הצליחה ביפן, יכול להיות שמארי קונדו נכנסה פעם, בתור ילדה, לאחת החנויות שלה, וכל מה שקרה איתה מאז זה תוצאה של טראומה מורכבת. קונדו רוצה שנזרוק ונקטין, הכינוי שזה הוא "לקנמר". אצל נגרין זה הפוך. "לנגרן", אם תרצו. לקנמר – להיפטר מכל דבר שלא מסב לכם אושר והנאה, לחיות בחלל מעוצב וריק. לנגרן – להעמיס ולאגור במטרה שיום אחד ימצאו את גופתכם מוקפת החפצים לאחר שנמחצתם למוות על ידי שנדליר.
קצת לפני קונדו קיבלנו את ה"היגה" ונספחיו, שהרימו לסקנדינביה ולתרבות שמבוססת על חללים בהירים ומוארים תחת מילת המפתח "נקי". סקנדינביה היא הטרגדיה של נגרין, חוד החנית של עולם שצועד לכיוון מינימליזם. אנחנו רוצים לצרוך פחות ולצמצם גירויים בחלל, בתקווה לרגיעה רגשית וריפוי סביבתי. את זרי הפלסטיק הצבעוניים והעצומים של נגרין החליפו עציצים ירוקים בכלים בצבעים שקטים. למיכל נגרין אין מקום בעולם ששואף לפרקטים וחללי אחסון נסתרים ושמיכות בצבעי קרם ושמנת ובדים רכים. אנחנו רוצים טבעי, והעיצובים שלה מרגישים מלאכותיים. מה שפעם נראה היה כמו התגלמות שמחה ותום, היום מרגיש רועש מדי, חרדתי.
אבל למרות ההתרפקות על הכיעור, בסגירת הרשת יש עדיין משהו מעציב. גם בגלל העובדים, כמובן, אבל גם כי זה מרגיש כאילו נכחדה המובלעת האחרונה של תמימות רומנטית טוטאלית, מופרעת ומסמאת. רומנטיקה אמיתית, לא של טינדר ואימוג'י לב-חציל-קריצה, אלא של כל הפרחים והמלאכים והפיות. העולם הביט בבופה הקיטש הזה ואמר לא, מה שכנראה היה בלתי נמנע, אבל אפשר להסכים שהכל עומד להיות הרבה פחות צבעוני מעכשיו.