החיים, כידוע, נחלקים ללפני ואחרי מקס סטוק. כלומר אחרי, כי לפני אני לא באמת זוכרת מה היה לפני רשת החנויות הזולה שאפשר למצוא בה את כל הדברים שאתה לא צריך אבל ממש חייב. איך ארגנו יום הולדת לילד? מאיפה קנינו כלים חד פעמיים, הפתעות לכולם וגם יצאנו עם פסלון בצורת סוס נדנדה, סולם עץ שיתפקד כמדפים לאמבטיה ומדבקת קיר שכתוב עליה family? אני מניחה שהלכנו לחנויות ייעודיות אחרות ויקרות, או שהסתפקנו בחוליה האבולוציונית שקדמה למקס סטוק – חנויות הכל בדולר, שבהן, כזכור, שום דבר לא באמת עולה דולר וגם אין דגלונים קטנים בצורת ינשוף שאפשר לתקוע בקאפקייקס.

לפני כמה ימים נכנסתי לקבוצת הפייסבוק הסגורה "מקס סטוק או לא להיות", וגיליתי שחברים בה כמעט שבעים אלף איש. רובן נשים. הרבה מהן אימהות. כולן אוהבות מאוד את המקום שגם אני מתגוררת בו כבר תקופה – מקס סטוק. הדבר שבאמת הפתיע אותי היה שבניגוד אליי, הן לא סתם קונות משם קופסאות אחסון וצעצועים וחוברת צביעה של סמי הכבאי, אלא מלא דברים שאותם הן הופכות לדברים אחרים לגמרי. מונח שהן משתמשות בו לא מעט: לשדרג. השורש ש.ד.ר.ג על הטיותיו מופיע כמעט בכל פוסט, לעתים בנוסף לספריי כסף שבו השתמשו על מנת לצבוע מסגרות לתמונות לחדר של הילדה שביניהן, על הקיר, מאויתת המילה "פרינסס" מאותיות עץ שעליהן הדביקו וואשי טייפ בצבעים יפים. הן עשו את זה לבד, DIY, כמו שאומרים בפינטרסט. הן האמהות המשקיעות החדשות של פייסבוק, רק שבמקום לזלף בכפייתיות ולפסל מבצק סוכר הן מעצבות חדר ילדים שלם, כולל צעצועים וטפט כוכבים ומדפים קטנים עם עששיות ורודות, כל זה ב-120 שקלים.

כל הטוב הזה ועוד מלא אחרים מחכים בסניף כפר סבא...����

A photo posted by Maxstock Israel (@maxstock_israel) on


פינטרסט הוא מונח חשוב להבנת מקס סטוק. מדובר ברשת החברתית שגרמה לכולנו להאמין שיום אחד נצבע שרפרף בטורקיז ונניח עליו מנורת וינטג' הפוכה שבתוכה שתלנו קקטוס. המושג "לוחות השראה", שכוללים תמונות מעוצבות ויפות מתחום הלייף סטייל הנחשק, גרם לנו לתחושה שאין שום עזר עיצובי שלא יכול להגיע בצורת אננס. מקס סטוק, והדגש שהוא שם על חומרי יצירה ועזרי שדרוג, גרם לכל האמהות להרגיש שגם הן יכולות לגור בפינטרסט. אז נכון, קל להתנשא על עיצובי מקס סטוק - זול זה אומר גם צ'יפ, האננסים שם אף פעם לא יהיו ממש פיין, חומרי הגלם לא איכותיים, העיצוב לא מדויק, משפטי ההעצמה המגוחכים שאנשים תולים על הקירות שלהם קצת מביכים ובכנות, הכל ירגיש קצת לפני שנתיים. אבל בסוף, מכל הדברים האלה, תצא לכם איזו פינה בבית שהיא וריאציה על שרפרף וקקטוס ועלתה ממש קצת.  

אבל כמובן שהחלק הבאמת משמעותי בהתמכרות למקס סטוק הוא המחיר. אמנם ככל הנראה יותר זול להזמין מאיזה קקי אקספרס סיני, המוצרים בטח גם מגיעים מאותו הסווטשופ, אבל במקס סטוק אתה לא צריך להתמודד עם הדואר הישראלי ובכלל, זה באמת זול. זה הרמי לוי של הדברים לבית, או הקופיקס, או האושר עד, או כל רשת זולה במיוחד אחרת שאנחנו מתמכרים אליה  ומאפשרת לנו לקנות הרבה בתקציב קטן, ומה שיש לנו זה תקציב קטן. כי אל תתנו לעוף בשקל ולקוביות עץ שמאייתות HOME בעשרה שקלים להטעות אתכם – אנחנו הופכים לעניים יותר, השוק פשוט מתאים את עצמו לעוני שלנו בדרכים שמאפשרות לנו להתעלם מזה. נכון שחווית הקניה לא פשוטה באף אחד מהמקומות האלה - תורי ענק, חניה בעייתית, צפיפות. זה לא איקאה. מקס סטוק לא יוציאו קטלוג.  לפעמים גם האיכות לא משהו, אבל לפחות אנחנו יכולים להמשיך לקנות. ואתה תמיד מרגיש פחות עני כשיש לך דברים, כשאתה שותה מתוך צנצנת מעוצבת עם מכסה וקש מובנה.

מקס סטוק
כל בית צריך צנצנת עם קש מובנה

אבל אפשר לראות את הקנייה במקס סטוק לא רק אקט של אין ברירה, אלא גם כמהלך מתריס וחתרני. עם כל הכבוד לחנויות עיצוב יוקרתיות, אנחנו כבר לא מוכנים לשלם סכומים מופרכים על מתקן למברשות שיניים בצורת חיפושית. יש הרבה דרכים להילחם ביוקר המחיה - אמנם עדיין אין רמי לוי של דירות או של חשבונות חשמל, אבל כל היתר עוברים מקסטוקיזציה הדרגתית. צעצועים, בגדים, אוכל, ריהוט, עיצוב. וכן, מעייף להזכיר שוב את המחאה החברתית, אבל זה קשור. כי עד לפני ארבע שנים שילמנו 400 שקל בחודש לאורנג' וקנינו מאג בשישים שקלים מ"סוהו". לא עוד. נכון, היום ניכנס למקס סטוק בשביל צלחות חד פעמיות ונצא עם עוד אלף דברים שאנחנו לא צריכים ובסוף נבזבז שם סכום, אבל לא נרגיש מרומים. לא, אנחנו נתרווח בבית עם עיטור קיר בצורת לב קלוע מקש (צבע לבן) וסט חלוקי נחל שעליהן כתוב "שפע", "אהבה" ו"מזל" ונדע שהיום, לפחות היום, אף אחד לא דפק אותנו.