אין לנו על מי לסמוך. אנשים מאמינים ימשיכו את המשפט עם "אלא על אבינו שבשמיים", אבל רבים מאתנו יישארו עם החלק הראשון והנוגה. כי באמת אין. אם חלילה נאנס - נעבור גיהנום במערכת המשטרתית והמשפטית וגם ככה לא נשיג צדק. אם יפרצו לנו לבית - אף אחד לא באמת יטרח לאתר את הפושעים או את הגניבות. אם יתגלה אצלנו גידול נדיר - עדיף לנו כבר לפתוח הדסטארט בשביל הניתוח היקר ההוא בחו"ל. בגדול, איבדנו אמון בכל המערכות שאמורות להגן עלינו, ואפשר להבין אותנו: המשטרה הפכה לגוף ההוא עם ההטרדות המיניות והפדיחות בפיגועים בדיזנגוף. מערכת הרפואה הישראלית כרוכה בתורים שנקבעים לחודשים קדימה, ברופאים עייפים ואנטיפתים ובידיעה שאם ידך משגת, מתישהו תעדיף לפנות לרפואה הפרטית והמפנקת. אה, וגם המחשבה על כבאים, או כינויים הסקסי יותר "לוחמי אש", ישר זורקת אותנו לאסוציאציות מפויחות מהכרמל (אלא אם כן יש לכם ילדים בגיל סמי). רובנו חיים בתחושה שאם יקרה לנו משהו רע, עדיף לנו כבר להסתדר לבד.
מדובר בתהליך איטי ומדכדך שקשור לתקציבים וכח אדם והסרת אחריות של המדינה מהרווחה והבריאות והביטחון האישי שלנו. כתוצאה מכך, תחום האמון עובר הפרטה. אין כבר שוטר אמיץ שיבוא לעזור? אז בואו נעשה אאוטסורסינג לאנשים פשוטים שיתגלו כגיבורים – המאבטח משרונה שאזק את המחבל, טילטיל שרדף אחריו, האזרח העירני שהציל כלבה מהתעללות והאישה האמיצה שעשתה החייאה לפעוט. כולם יקבלו מאיתנו לייק בפייסבוק ושני רגעי תהילה בתכנית בוקר. גיבורים קטנים, כי אין לנו על מי לסמוך אלא על הזר האקראי שבמקרה היה בסביבה כשממש היינו צריכים מישהו.
כהמשך ישיר (או תגובת נגד, תלוי איך מסתכלים על זה), בשבוע האחרון עלו למסך "גיבורים" ו"מתמחים". הן קצת גרסת הדוקו של פוסטים ב"הצינור", אבל כזאת שמנסה להחזיר לנו את האמון במערכת. גם היא נותנת שמות ופנים לגיבוריה – חן שפטר, המתמחה האקסצנטרי והמוכשר שיעשה הכל בשביל מטופל ותשמחו שיהיה אחראי על שליפת האפנדציט שלכם, או חלי לוי, קצינת יחידת הסיור המנוסה במשטרת אשדוד שתדאג ששוטריה יגיבו תוך עשר דקות לקריאת אלמ"ב (אלימות במשפחה, מסתבר). שתי תכניות שמספקת לנו הזדמנות לעשות לייק לאנשים טובים, אבל כאלה שמגיעים מבפנים. המכנה המשותף לכולם: מחויבות, מסירות, נחישות. אנשים שבמקביל חושפים גם את סיפור חייהם הקשה (אובדן משפחתי, חזרה בשאלה) או את ההקרבות שהם עושים בשביל המקצוע (לא רואים את הילדים, עובדים 30 שעות רצוף). המטרה: להוכיח לנו שיש עדיין אנשים שהולכים ללמוד רפואה או להיות שוטרים בגלל שהם רוצים לעזור לאנשים.
התכניות האלה לא עלו על המסך במקביל באופן מקרי. הן זיהו צורך וחלל ובעיה. כשהן נותנות שם ופנים לשוטרת או לרופא, הם הופכות אותם מהמערכת הבעייתית, הגוש המטושטש שאנחנו לא בוטחים בו, לבן אדם אמיתי, ככל הנראה אפילו כזה שאנחנו מחבבים. פתאום אנחנו נזכרים שיש גם שוטרים סבבה ושפעם טיפל בנו רופא מעולה ושלאנשים באמת אכפת. רוני אלשיך לא באמת צריך לטרוח על גיוס דוברים למשטרה, "גיבורים" עושה לו שירות טוב יותר.
אבל זה באמת יכול לעבוד? האם תכנית טלוויזיה יכולה לגרום לנו לתחושה שאנחנו לא לגמרי לבד? אמנם "מתמחים" מעולה, אבל גם "האנטומיה של גריי" מעולה ואנחנו עדיין מגיעים למיון בידיעה שלא נפגוש שם את אפריל קפנר אלא מתמחה עייף שלא יצליח למצוא לנו וריד. "גיבורים" מרגשת, ועדיין, בפעם הבאה שנתקשר למשטרה לא תענה לנו חלי לוי אלא מוקדנית עילגת שתשלח ניידת רק אחרי שהשכן שלכם יסיים לרצוח את אשתו. "מתמחים" ו"גיבורים" משכנעות אותנו שיש סיכוי לשיקום היחסים בינינו ובין הגופים שבהם איבדנו אמון, אבל בשביל ששיקום כזה אכן יתרחש, דברים צריכים להשתנות גם בפועל, כשאין מצלמות בסביבה. יותר רופאים, היענות מהירה יותר של המשטרה, זמינות תורים גבוהה יותר, פחות פדיחות. "מתמחים" מגדירה את עצמה כ"דרמה אמיתית", כלומר סוג של דוקו, אבל ברגע שנזדקק לבדיקה דחופה והתור הקרוב יהיה למרץ 2017, היא פשוט תחזור להיות תכנית טלוויזיה. דרמה, לא אמיתית, על רופאים ושוטרים וכבאים מדהימים, פשוט לא כאלה שיצא לנו לפגוש.