אם הרופאים הם הגיבורים של עידן הקורונה, כולל מחיאות כפיים מהמרפסת ופתיחת כל המהדורות, מי בעצם הנבל? ואל תגידו שהנגיף, ראיתם מספיק סרטי קומיקס כדי לדעת שבני אדם זקוקים לאויב אמיתי, עם אופי, לעתים גם עם מדים וכלי נשק מתוחכם. כרגע, מתברר, החרדים תפסו את התפקיד. כמו אצל הרופאים, גם כאן אין עדיין פרצוף ספציפי אלא מדובר בגוש, במגזר.
עכשיו תראו, אפשר קצת להבין את זה. הרי ככה מתווכים אלינו הנתונים: המשטרה רודפת אחרי רוכב אופניים יחיד בפארק, ומתעלמת מלוויה של 400 חרדים. או חתונה. 65 חרדים מניו יורק לוקחים כדורים להורדת חום ועולים לטיסה לארץ בלי לדווח שיש להם קורונה. מטוס חרדים מגיע מניו יורק ולא נשלח לבידוד, ליצמן מורה על הבאת גופות נפטרי קורונה חרדים ארצה למרות הסיכון. תמונות של התקהלויות חרדים בכל מקום וגם הנתונים עצמם - קריית יערים, כפר חב"ד ובני ברק הם הישובים עם הכי הרבה חולים בארץ, כחמישים אחוז מסך כל החולים הם חרדים. תוסיפו לזה את שער עיתון "המבשר", שעליו תמונות של כל נפטרי הקורונה - מלבד נפטרות הקורונה שזכו רק לשם ללא תמונה כי בכל זאת, חרדים - ובכלל תחטפו עצבים.
בתזמון מדהים, וככל הנראה מקרי, עלתה בנטפליקס מיני-סדרה אמריקאית מוצלחת בשם "המורדת". שירה האס בתפקיד הראשי מגלמת את אסתי, חרדית מברוקלין שבורחת מבעלה ומהקהילה שבה היא חיה. הסדרה מבוססת על זכרונותיה של דבורה פלדמן, שכתבה על ילדותה ונעוריה בחסידות סאטמר בוויליאמסבורג. הסדרה אמנם מעולה, אבל בניגוד למשל ל"שטיסל" העדינה או אפילו "שבאבניקים" הנישתית, לא תמצאו בה הרבה חסד כלפי הקהילה החרדית. היא מוצגת כחונקת, עכורה, כופה, אין בה אפשרות לזוז מילימטר מתוואי אחיד ונוקשה. קשה לחיות בה, קשה להיפלט ממנה, כלא. הצפייה בסדרה, בליווי הפושים שמגיעים לטלפון על עוד טיסת קורונה מניו יורק, או חרדים שמקימים מקווה בפח זבל או אחוזי ההדבקה המטפסים, עושה את העבודה. בסיומה תאמרו לעצמכם - ברוך שלא עשני חרדי. או, חמור מכך, חרדית. גם המאמינים שביניכם אולי יביטו למעלה ויודו לאלוהים על כך שאיפשר להם להיוולד - גברים ונשים - בחברה שלא תופסת ניצני אינדיבידואליות ושוני והרמת ראש וחונקת אותם מדי לילה בעזרת כרית. וכן, זאת תפיסה מאוד פשטנית של חברה שככל הנראה יש בה הרבה מורכבות וגם לא מעט יופי, אבל הם לא מאוד נוכחים בסדרה וגם, כרגע, במציאות שלנו.
כי אנחנו חיים במציאות מופרעת, שבה כולנו יודעים כמה מכונות הנשמה יש בארץ ומתעוררים כל בוקר לגרף שמראה לנו כמה מהן תפוסות. המרחק בין הגרף הזה לבין גרף שיראה לנו כמה מהמכונות האלו תפוסות על ידי חרדי, קטן משנדמה לכם. כי התחושה הזאת שהם שם, שהם לוקחים לנו, שהם על חשבוננו, הייתה שם תמיד. מוצדקת או לא, זאת מחלת הרקע שלנו. במערכת היחסים שלנו עם החרדים אנחנו שומרים כבר זמן רב את הטינה הזאת, ורק מחכים להזדמנות ממש גדולה, לתירוץ ממש טוב, לתת לה להתפרץ. בכל ההדרות נשים, חוקי הצניעות, המושב האחורי באוטובוס, התחבורה הציבורית בשבת, הלחם בפסח, היחס ללהט"ב, השירות הצבאי, שעון הקיץ המקוצר יחסית לעולם ועוד ועוד - אנחנו מתאפקים, אנחנו מתחשבים, עם או בלי ברירה. ונכון, היו כאן לאורך השנים כמה מפלגות שנעו על הספקטרום שבין ניסיון ריסון לשנאה פשוטה נגד חרדים, אבל בגדול החזקנו. שמרנו. הבלגנו.
ועכשיו זה מתפוצץ. תעברו על פייסבוק או על טוויטר או סתם על הוואסטאפ שלכם - הוא מתפוצץ מסטטוסים והודעות מלאי זעם על החרדים כטפילים מפיצי מחלות ויאללה, שימותו בגטאות שלהם ושלא יבזבזו לנו משאבים. אלף סליחות על הקלישאה, אבל תחליפו חרדים ביהודים וזאת אנטישמיות, אנחנו בתפקיד הנאצים. זה לא חדש, כולם נהיים קצת נאצים בשעות מצוקה. ואנחנו בשעת מצוקה, הרי אין ביצים בחנויות, הנה וידאו של בעל מכולת מסרב למכור ביצים לחרדי.
עכשיו כדאי לעצור רגע ולנשום. בואו לא נהפוך לעדר הזועם באחד המחקרים הפסיכולוגים שיום אחד עוד יעשו על התקופה, כי כרגע כולנו די נכשלים בניסוי החשמל של מילגרם. החרדים צריכים להתאפס, כן - לפי הדיווחים זה כבר לגמרי קורה. וגם אנחנו צריכים להירגע. ממש כמו שרוב החילונים לא בים ובפארקים, רוב החרדים לא בבתי כנסת ובלוויות. בני ברק זאת העיר הכי ענייה וצפופה בארץ, וכשחיים כל כך הרבה נפשות בבתים קטנים ברור שאחוזי ההדבקה יהיו גבוהים. ויותר מזה, עשר נפשות בדירת שלושה חדרים גם לא יכולות להיות מסוגרות בבית תקופה כל כך ארוכה. אנשים משתגעים או נרצחים על פחות. לכולנו קשה, מאוד, אבל הרבה חרדים בתקופה הזאת חיים בתת תנאים.
ולא, זה לא תירוץ לצפצוף על החוקים ולהדבקת הזולת, אבל זו כן דרך לנסות ולהבין שלא מדובר בגוש אחד, להק זומבים מכוון הדבקה, אלא באנשים שחלקם שומרים על הכללים וחלקם לא, ומתמודדים עם קשיים שונים ועם הגבלות אחרות ומנהגים שונים. אנשים. קשה לכם עם הייצוג הפוליטי המוגזם וההקלות מהמדינה? ההזדמנות לבטא את זה היא בקלפי, לא במכולת. ובהנחה שאנחנו מתכננים להישאר בני אדם, בטח שגם לא בבתי החולים.