אם זכיתם לגדול בשנות השמונים או התשעים, אתם בטח זוכרים את עצמכם מציצים מראש המדרגות בפרקים אסורים של "שושלת", או מנסים להאזין מתוך חדר הילדים שאליו הוריכם הגלו אתכם למתרחש ב"כלבוטק". יש דור שלם שמצבור הטראומות שלו כולל שחזורים טלוויזיוניים של אונס ב"כלבוטק", שזה הגיוני, חצי מהחוויות בונות האופי שלנו מבוססות על תכנים שצרכנו למרות שלא הרשו לנו.
ואם הייתם ילדים באייטיז ובניינטיז, יכול להיות שאתם כבר הורים בימינו. ובמקרה הזה, בטח שמתם לב שהילדים שלכם כבר לא מוגלים לחדריהם מדי ערב כשמתחילות תכניות הטלוויזיה של "המבוגרים", כי בגדול כבר אין כאלו. הילדים שלכם רואים לצדכם את הפריים טיים הטלוויזיוני של הערוצים המסחריים. כלומר, את "הזמר במסכה", "נינג'ה ישראל", "הישרדות". לאורך היום הם בטח גם מכורים – כמו כל הילדים בני השבע במדינה – ל"קופה ראשית", שבניגוד להתמכרויות אחרות שלהם באותו הערוץ - כמו "לבד בבית" או "בלוגה בלוז" או "האחיין שלי בנץ" - בכלל לא מיועדת להם.
"קופה ראשית" היא להיט, זה כבר ידוע. ובצדק, מדובר בתכנית ממכרת. אבל אף אחד לא מתעכב על השאלה המעניינת באמת: האם כוכבה היא דמות גזענית והבחירה המבריקה בקרן מור לגלם אותה נועדה לחמוק משיוך עדתי מפליל? סתם, זו לא השאלה המעניינת באמת, אלא – איך קרה שדווקא ילדים התמכרו אליה? ובהערת אגב: איך כל הילדים יודעים תמיד לאהוב את אותו הדבר באותו הזמן? הילד שלי בן שמונה, אין לו טלפון וגישה לאינטרנט והוא לא קורא עיתונים או רואה חדשות, כך גם כל הילדים בשכבה שלו ובבתי ספר אחרים. איך כולם יודעים באותו הזמן לאסוף קלפי פוקימון, לראות "קופה ראשית" ולאהוב את "רסיסים"? האם עובר ביניהם מידע באמצעות שריקה סודית שאנשים מעל גיל 14 לא מסוגלים לשמוע?
ובחזרה לטלוויזיה. "הזמר במסכה", "נינג'ה" ו"הישרדות" לא מיועדות ישירות לילדים, אבל הן קצת כן. כאילו, בואו נסגור על כלל משפחתיות, כמעט כמו כל הפריים טיים. התחושה היא שילדים הם כבר לא יצורים שהולכים לישון. וזו לא רק הטלוויזיה שביטלה את ההפרדה הקשיחה בין הגילים: גם הקולנוע, מארוול ודיסני ופיקאסר – לילדים. חלונות הראווה של רשתות הספרים מציגות את ספרי הילדים והנוער. הרשת השלטת היא טיקטוק הילדית, המוזיקה הפופולרית היא פופ לבני נוער. אולי כרגע זה נראה לכם מובן מאליו שנועה קירל ומרגי וסטטיק ובן אל ניצבים גם בראשי המצעדים, גם מככבים בסדרות ילדים וגם בפסטיגל, אבל זה לא היה ככה תמיד. החפיפה הזאת בין המיינסטרים לבין ילדים ונוער – בכל תחומי התרבות, היא ממש לא מובנת מאליה.
קופה ראשית לילדים, דיסני למבוגרים
הילדים הם כוח הקנייה העיקרי שנחשב כרגע. הכל מיועד להם, אנחנו רק נספחים. התוצאה, מן הסתם, היא אינפנטיליזציה של התרבות (שזה, בגימטריה, זמר במסכה), אבל גם התכנים לילדים הופכים לפחות ילדותיים. ילדים בני שמונה לא מבינים 70% מההומור ב"קופה ראשית", אבל גם לא את רוב הפסיכולוגיה המשפחתית של "אנקאנטו", סרט הילדים החדש של דיסני ושל יוצרי "מואנה", שיחד עם המוזיקה של לין מנואל מירנדה יהפוך לקאלט של בני 35.
גם ההפרדה עצמה בין הילדים לבין המבוגרים היטשטשה מאוד בעשורים האחרונים. לוקח לנו הרבה יותר זמן להתבגר, וגם כשאנחנו כבר טורחים אנחנו עושים את זה תוך חיבוק הילדים הפנימיים שבתוכנו (= וויד ופורטנייט עד ארבע בבוקר בגיל 35). במקביל, שינוי נוסף שמתרחש בעשורים האחרונים הוא בסגנון ההורות. פעם ילדים היו מצטרפים למשפחה, היום הם מרכז המשפחה. אנחנו הליקופטרים קטנים וחרוצים שחגים סביבם והם קובעים במה נצפה, מה נשמע ובמיוחד מה נקנה. הכוח שלהם עצום, לא פלא שמנגנוני הצריכה התכווננו אליהם. אחרי הכל, ילדים שצופים בפריים טיים בנינג'ה ישראל הם גם ילדים שצופים בהפסקות הפרסומות של נינג'ה ישראל.
הדחיסה הזו היא דו כיוונית. התכנים לילדים הפכו לפחות ילדותיים, התכנים למבוגרים הפכו לפחות מבוגרים. כל צד נדחף אל עבר האמצע, הקצוות הדלדלו. זה מוביל לגלים של בני 12 או 13 שצופים ב"משחק הדיונון" ואנשים בני 40 שעושים בינג'ים על "בובספוג" ובוכים מול "מואנה" (אהמ). ובסדר, בגדול התרגלנו, אבל כמבוגרים, יהיה נחמד לחזור איזה ערב או שניים בשבוע לחוקים הקשוחים של הניינטיז – מספר מוגבל של ערוצים, גג שלושה תכנים וילדים שעפים לחדר בשמונה. אז בואו נשלוף את רפי גינת מתוך חליפת החיפושית שהוא בטח מזיע בתוכה ברגעים אלו ממש, ונתפנה לאיזה שחזור פשע מפחיד במיוחד, למבוגרים בלבד.