שבוע אחד. זה כל מה שהיינו צריכים בשביל להכניס את וולודימיר זלנסקי לרשימות איכותיות ויפות של יהודים לוהטים, יהודים לוהטים שהם גם גיבורי מלחמה, ויהודים לוהטים שהם גם מנהיגים שמשקרים לגבי הגובה שלהם. נכון, בגוגל נטען שהוא 1.70, אבל בהייה במספיק תמונות מעלה את החשד שמדובר ב-1.70 של טינדר שזה, כידוע, 1.66. הכל בסדר, גם ה-1.84 של ביבי וה-1.74 של יאיר לפיד הם גבהי טינדר. לכאורה. אין מה לעשות, מנהיגים צריכים להצטייר כגבוהים על מנת שנסמוך עליהם, אבל אנשים נמוכים מפתחים יותר תסביכי כח שמשגרים אותם לעמדות הנהגה. זה הרי פרדוקס המנהיגות המפורסם שהומצא בזה הרגע ותמיד יכלול לולאת שקרים מסועפת ופודיום עם שרפרף סמוי.
אז כן, זלנסקי. לפני כן נסכים שכולנו מושקעים רגשית במלחמה הזאת. אנשים צמודים לחדשות, מעורבים בכל פרט ופרט, פייסבוק וטוויטר מלאים בציוצים מודאגים. חלקם, באופן מעניין, מזדעזעים מכך שאוקראינה מכריחה נערים בני 16 ו-18 להתגייס למלחמה. כאילו, אנחנו זוכרים איפה אנחנו גרים, נכון?
אז אנחנו חזק במלחמה הזאת, גם כי היא מתוך היקום הסינמטי של מארוול, אבל גם כי אנחנו רגילים להיות מושקעים במלחמות. כאילו, בדרך כלל הן פשוט קורות אצלנו. ועכשיו, כשלא, זה קצת קל יותר על הנפש, אז אנחנו על תקן הגבר האקראי ברחוב שמנסה להסביר לבחורה ברכב איך לחנות. כמובן שיש כאן גם הרבה רוסים ואוקראינים שקשה להם מאוד, ועבורם זו לא עוד הזדמנות להביע דעה על מלחמה רחוקה. אבל לאלה מאיתנו שהמלחמה לא נוגעת אישית כדאי להכיר בכך שחלק מהמעורבות שלנו הפעם - והנכונות שלנו לצפות בדיווחי החדשות הבלתי פוסקים - נובעת מכך שהמלחמה מתרחשת באירופה ונפגעים בה אנשים לבנים. הפער האמפתי הבסיסי שבמסגרתו פחות אכפת לנו מכל מי שלא נראה כמונו לא קיים כאן.
אנחנו כל כך מעורבים רגשית שכל עיתונאי ישראל החליטו לשחק בכתבי מלחמה ונסעו לחזית, כולל איתי אנגל שמבחינתו במימדיון כרגע ודב גיל-הר, שמונה לכתב באירופה וחשב שישדר כתבות על אקלרים מהשאנז אליזה ונפל על מלחמה, שזה נאחס ברמות יונה לייבזון נוסעת לניו יורק ישר לתוך סגר קורונה. כולם, כמובן, עושים את עבודתם נאמנה, שזה אומר לשדר בטלוויזיה בטעות קטעים מ"מלחמת הכוכבים" ולתת לנו לשאוב את המידע מהאתרים והרשתות החברתיות.
עד עכשיו, היהודי הסקסי של התקופה היה בכלל נוצרי ולטיני
בחזרה לזלנסקי, שהפתיע עם מנהיגות בזמן משבר שמצליחה להאפיל גם על הגובה שלו וגם על היהודיות שלו. והוא מאוד יהודי, כל כך יהודי שהוא הוציא הודעת פייסבוק בעברית. וזה שהוא לוהט עכשיו, משליך על גברים יהודים אחרים בעולם שבו סקס אפיל יהודי הוא לא תופעה מדוברת. לעומת, אגב, סקס אפיל ישראלי, שמאוד מדובר. כאילו, רוב הדוגמאות הגבריות הן לרופסות וודי אלנית נוירוטית (רפרנס עכשווי יותר יהיה הראפר והקומיקאי ליל דיקי מ"דייב" שהוא אמנם הורס, אבל לא סקסי, ואולי פיט דיווידסון, שמחובר לאחרונה לקים קרדשיאן). אם תחפשו דוגמה לגבר יהודי סקסי מהשנים האחרונות זה יהיה אוסקר אייזק שמגלם את ג'ונתן היהודי ב"תמונות מחיי נישואים", אבל אייזק הוא נוצרי ממוצא גוואטמלי ככה שזה גם לא נחשב וגם ג'ו פייס.
והנה, זלנסקי. בימים האחרונים מצטברות כמויות של ציוצים מריירים, סרטוני טיק טוק מחפיצים וכתבות שמנסות לנתח את האפיל של המנהיג שלא מפחד להעלות תמונות שגורמות לו להיראות כמו גמד. זה די פשוט, האמת. מדובר באדם שהתעלה. מה שמכנים באנגלית Rose to the occasion. או כמו שקראו לזה בטור יפה ב-GQ - "אף אדם לא הפך מבדיחה לאגדה מהר יותר".
A bare chested Putin on horseback will never look or be as virile, sexy as Zelenskyy in full body armor.
BREAKING: every woman in your life now has at least a small crush on Volodymyr Zelenskyy and there's absolutely nothing you can do about it
I just told my husband I have a crush on Zelensky. His response: “So do I.” I married a mensch. #IStandWithUkriane
ולמה בדיחה? כי האוריג'ין סטורי שלו – סליחה על מונחי גיבורי על, אבל מה לעשות – הוא של קומיקאי ושחקן. ולא מהסוג המאוד מוצלח. כלומר, ביוטיוב יש סרטונים שלו מנגן על פסנתר עם הזין. הבנאדם זכה ברוקדים עם כוכבים, אתם מדמיינים את לירן דנינו מנהל פה מלחמה? הוא דובב לאוקראינית את הדב פדינגנטון. בישראל זה היה מיכאל אלוני. קריירת הבידור של זלנסקי מביכה, תמיד הייתה. למשל, ב-2009 כיכב בסרט "אהבה בעיר" כאחד משלושה חברים שפיה (שגילם פיליפ קירקורוב) קיללה אותם והותירה אותם אימפוטנטים עד שימצאו אהבת אמת. לא מדובר פה ברמה גבוהה. זה לא יאיר לפיד עם "שירת הסירנה" והגשת אולפן שישי, זה אדם שעשה פדיחות.
רגע המפנה, אגב, היה כשכיכב בסדרה פופולרית שאותה גם הפיק בשם "משרת העם", שבה גילם את נשיא אוקראינה. וזה היה כל כך פופולרי שהוא אמר לעצמו רגע, בעצם למה לא. וכך החיים, שוב, חיקו את האמנות. ובאמנות הכוונה ל"אמנות" במרכאות שמטרתן לבטא זלזול, אבל אפשר להגיד את אותו הדבר גם על "החיים". אז זלנסקי נהיה נשיא, וכולם הרימו גבה אבל גם קצת נהנו כי זה כיף, מנהיג שבא מטלוויזיה, מריאליטי, מפוראח, ולא מצבא ורמטכלות. האמת, שזה אפילו היה קצת טראמפי, כאילו, אם טראמפ היה מתגלה כאדם סבבה ומנהיג וואו ולא כליצן משוגע ומפחיד. אצלנו, לרוב, המסלול הוא הפוך. הפוליטיקה משמשת קרש קפיצה לריאליטי – תחשבו על אורן חזן, נאווה בוקר, אנשים שהלכו לפוליטיקה כדי להגיע ל"הישרדות".
אבל במקרה של זלנסקי, יש אינטגרציה בין הכישורים שלו כאמן וכשחקן לבין המציאות שלו כמנהיג. כי אמנם רוסיה קיבלה את כל הכח הצבאי, אבל זלנסקי לקח את הסיפור. השליטה האוקראינית בנרטיב מוחלטת, זלנסקי עושה את מה שיוצר יודע הכי טוב לעשות – תוכן. וכך, כשהאמריקאים הציעו לפנות אותו מהבירה, הוא אמר "אני צריך תחמושת, לא טרמפ". הוא עלה ללייב מהטלפון שלו, מרחובות קייב, והודיע לעולם ולעמו ש"אנחנו עדיין פה". הוא עבר לחולצות קצרות בצבע זית בקור האוקראיני, כל הנאומים שלו נשמעים כאילו נלקחו מתוך "היום השלישי".
הוא גם לקח את העם שלו איתו. ביטויים כמו "שים זרעי חמניה בכיס" הפכו לטירוף מוחלט וכבר משווקים כמרצ'נדייז, האוקראינים הודיעו שחיילים רוסים שנופלים בשבי ישוחררו רק אם אמא שלהם תגיע לדרוש אותם, יש להם המון הומור וקללות כיפיות והתחושה היא שזאת מלחמה איומה ונוראה, אבל גם כתובה טוב מספיק על מנת שנחשוד שארון סורקין מעורב בתסריט.
זלנסקי התגלה גם כמנהיג יותר טוב משכולם ציפו וגם כשחקן יותר טוב משכולם ציפו, ולא ברור מה הפתיע יותר. מה שבטוח זה שזה הרגע שלו לזרוח, זה הסולו שלו, והוא עושה את זה מדהים. ממים שלו כקפטן אמריקה נפוצים לכל עבר וכשאתה הופך למם זה די נועל אותך כסמל פופ, גיבור תרבות. נכון שזאת לא חוכמה מול פוטין, הרי מדובר בגרגמל, וולדרמורט, החלוקה פה מאוד פשוטה. בגלל זה המם של זלנסקי הוא קפטן אמריקה ולא דמות מורכבת כמו באטמן. הצדדים הברורים פה הם גם מה גם מה שהופך את המלחמה הזאת למרתקת ומערבת רגשית – קל לעקוב אחריה, הפזמון שלה קליט. יש רעים, יש טובים, יש מלחמה. אבל הכי חשוב – יש גיבור, וסוף סוף הוא גם הגיבור שאנחנו רוצים, וגם הגיבור שמגיע לנו.