זאת הייתה יכולה להיות אני. זה היה הדבר הראשון שעבר לי בראש, וכפי הנראה לעוד אלפי תל אביבים שגרים בשכירות, כשעלתה כתבתו של ארי ליבסקר בכלכליסט על בעל בניין ערירי מרחוב מיכ"ל שבמותו ציווה את הדירות שבבעלותו לדיירות הבניין. לפי הדיבור, מדובר בארבע דיירות ובשבע דירות, כלומר חלקן קיבלו יותר מדירה אחת. כך או כך כולן הפכו, ברגע אחד, למיליונריות.
הפנטזיה התל אביבית תמיד הייתה קשורה לנדל"ן. אף אחד לא רוצה כסף, כולם רוצים דירה, מפלט מהנדודים ומחיים שבהם תמיד יש לך שני ארגזים לא פרוקים במרפסת השירות כי בשביל מה, גם ככה בסיום החוזה יעלו לך את המחיר או יחליטו שהבניין נכנס לתמ"א או שיכניסו במקומך נכד. ושוב תתקשר לקוסטא המוביל, שוב תבלה לילה באריזות ויום על הקו עם בזק. הכל יישאר בדיוק אותו דבר רק 300 מטר דרומה, בעוד מאחז ארעי שיאכלס אותך לשנה. ריטואל מפלצתי שמוביל אנשים לאובססיה כפייתית הכוללת בהייה בקבוצות פייסבוק של דירות בתל אביב, גם אם הם עצמם בכלל לא מחפשים דירה כרגע. גם אני חברה בכל הקבוצות ולא יהיה פוסט על דירה שלא אכנס אליו, אביט בתמונות, אבחן את המחיר ואחליט אם זאת מציאה.
זאת הייתה יכולה להיות אני, אפילו גרתי ברחוב מיכ"ל במשך שנתיים. לא מיכ"ל 20, שהוא בניין כעור הממוקם בחלק הפחות אופנתי של הרחוב, אבל כמה בניינים ממנו. אני מודה שהאתוס של הרחוב – ידידותיות מוגזמת, מסיבות חגים משותפות ויחסי שכנות חמימים - מעולם לא דיבר אליי. המסיבות היו מנג'סות, במיוחד כשצריך להרדים תינוק, הרחוב היה צר וקטן וכולם חנו בו כמו חארות, לא אספו אחרי הכלבים שלהם וסיורי הזבל של העירייה פספסו את הרחוב הקטן לא אחת, מותירים פחים מלאים ומהבילים ואנשים שצריכים ללכת עד בורוכוב כדי לזרוק אשפה. מילא, אני יודעת שאני בדעת מיעוט ואנשים, במיוחד נייטיב תל אביבים, נוטים להתפעל מרחובות הולנדיים מוקפי עצים ואווירה של קיבוץ.
אז בסוג מסוים של יקום מקביל שבו הכל קורה אותו דבר רק 50 מטר ימינה, זאת הייתה יכולה להיות אני. אולי אפילו הייתי מקבלת שתי דירות. "אחת משפצת וגרה, אחת מוכרת או משכירה, אבל במחירים ידידותיים, בלי חזירות" יצא לי כבר לחלק את שללי הדמיוני בנדיבות דמיונית. ואני זוכרת את אותו בעל בניין ערירי שתמיד האכיל את חתולי הרחוב. מעולם לא החלפתי איתו מילה אבל שמחתי שמישהו דואג לחתולים. אני מקווה שהדיירות, שעכשיו הן הבעלים, ימשיכו לעשות את זה. וכן, הבנתי כבר שהוא היה בעל דירה קצת משונה ומפחיד והציק לדיירות, אבל האמת שעברתי כבר תשע דירות בתל אביב ולא מעט מבעליהן היו משונים, מפחידים ומציקים בלי שהם הורישו לי דירה בסוף. כשחושבים על זה, פרשת מיכ"ל 20 יכולה ליצור תגובת שרשרת של שוכרי דירות שנחמדים יתר על המידה לבעליהם, לא משנה עד כמה מרושעים הם, בתקווה שיום אחד יורישו להם דירה.
בסופו של דבר יש כאן סיפור עצוב על מישהו שלא היה לו אף אחד בחיים חוץ מחתולים וארבע דיירות, ועשה מעשה יפה. אבל זה גם הרבה יותר גדול מזה. הרומנטיים רואים את זה כסיפור סינדרלה והאידיאליסטים כחתירה תחת מערכת ההון הבין דורי, כל היתר חושבים, ללא הרף, באובססיביות חולנית, על האקראיות הפלאית שהייתה מנת חלקן של ארבע נשים, והפספוס וההחמצה על כך שהם לא ביניהן. עיר שלמה מחפשת בית, הן פשוט קיבלו. זה היה יכול להיות כל אחד מאתנו, והתגובה הטבעית היא קנאה. אין טעם להילחם בה. הייתם רוצים לחשוב שנפש האדם מורכבת ומכילה יותר מזה אבל היא לא, נפש האדם היא פח.
כמובן שזאת לא באמת הייתה יכולה להיות אני. זה לא היה יכול להיות אף אחד חוץ ממי שזה קרה לו ועדיין, איכשהו, כל מי שגר בשכירות בתל אביב לקח לעצמו כמה רגעים כדי להרגיש נגזל, כדי לנסות להיזכר במצבו המשפחתי של בעל הדירה שלו וכדי לדעת שהיה במרחק מודעה אחת ביד 2 מלהיות שם עכשיו בעצמו, זוכה בלוטו בלי שמילא בכלל כרטיס.