הלוואי שיהיה פרק של "סליחה על השאלה" עם אנשים שלא נדבקו בקורונה. כל אותן בריות שעמדו איתן מול סופת וריאנטים משתוללת ונותרו חסינים, לא נכנעו ללחץ החברתי של מחששת הקוביד. אי הידבקות היא כמובן תוצאה של מזל, צירופי מקרים והתנהלות זהירה במרחב, אבל למה לא לייחס את זה לתכונות אישיות וגופניות? "אני פשוט... טפלון", הם מחייכים בפליאה, בהצטנעות מעושה. "כנראה שהמערכת החיסונית שלי נורא חזקה", הם משתאים אל מול הפלא שהוא הם, "אין לי מושג איך, נולדתי באייטיז ככה שאפילו לא ינקתי". זה מה שמכונה (על ידי אף אחד, כנראה) "באקדור בראגינג" – שוויץ של הדלת האחורית. מצג שווא של שיתוף אינפורמציה אגבי שמטרתו האמיתית היא השחלת שחץ ורהב מתחום החוסן.
גם השימוש במונח "טפלון" הוא אדפטציה מעניינת. מעבר משדה שלילי לשדה אינדיבידואלי חיובי. הרי מה זה טפלון? כאילו, מחוץ לעולם מחבתות הנון סטיק. כינוי לאדם שמצליח לא להיענש, שלא דבק בו דופי, מן פוליטיקאי חמקמק. זו לא נאצה, אבל זה כינוי שמגיע עם מידת מה של חלקלקות, של אי לקיחת אחריות. טפלון הוא זה שאף פעם לא ישלם את המחיר, תדמיתית ומעשית. כמובן שזה לא מדויק כי גם תדמית של טפלון היא לא מאוד חיובית, יש בה חוסר אמינות ומחויבות לאמת, אבל שום דבר גרוע מדי. טפלון.
אבל טפלון, במובן הקורונאי החדש, הוא סוג של גיבור על. אדם שלא נדבק בקורונה, שהנגיף מחליק ממנו, יש לו כוחות. בניגוד למכחישי קורונה, אנשי הטפלון מאמינים בנגיף, אבל הם עוד יותר מאמינים בעצמם, באיזה כוח מסתורי שארב שם תמיד וחיכה לזרוח מעל יתר בני התמותה, לרוב תוך כדי מלמול רב חשיבות של "כשהגלים חזקים החזקים מתגלים". יש בטפלוניות משהו נורא ישראלי, כי זה אדם שהצליח לדפוק את המערכת. כולם כבר בסיבוב השני של ההדבקה והוא עדיין חומק מהצרורות. הטפלון גם אף פעם לא יהיה זה שלא יצא מהבית מאז מרץ 20 ועדיין מחטא שקיות משלוחים, להפך, הוא ישבע שכל יום הוא נוסע בתחבורה ציבורית לגן של הילד ואז הולך איתו להפגנה ובדרך חזרה הם עוצרים ברייב ובסוף הומלס מקנח את האף בחולצה שלהם.
את כל זה אני יודעת כי, כמובן, גם אני הייתי טפלון. ממש עד עכשיו, עד שהגל השישי לקח עמו את כיסי ההתנגדות האחרונים. אני פשוט לא נדבקת, משכתי בכתפיי בתימהון, אבל בלב לא התפלאתי כלל. ברור שלא אדבק, זה משהו פנימי, גנטי, יש אנשים שפשוט לא יכולים לחטוף את זה, מהדם שלי הרי מכינים חיסונים. הטפלוניות היא הדרך של אנשים רגילים להרגיש מיוחדים וחשובים בתקופה ובעולם שעושים הכל כדי להזכיר להם כמה הם גנריים וכלום. מלחמה, מגיפה, משבר אקלים – מה אנחנו? אבק. קליפה ריקה. שום דבר. ופתאום - חסינות פלאית. כזאת שגורמת לנו להרגיש, לרגע אחד, בעלי משמעות.
"עוגה או לא עוגה?" היא תסמין של לונג קוביד
ככל הנראה הייתי מפספסת את העובדה שחליתי בקורונה, אני גם ככה משתעלת ומנוזלת כבר חודשים, אבל לילה אחד תפסתי את עצמי על הספה, בעיניים בורקות, אחרי שתפרתי חצי עונה של "עוגה או לא עוגה?" בנטפליקס. עוגה או לא עוגה? שעשועון שבמסגרתו אנשים צריכים לקבוע אם חפץ מסוים – תיק אלגנטי או נעל או כדור באולינג - הוא אמיתי או עוגה מחופשת. ואז גם לאפות בעצמם עוגה שתיראה כמו חפץ. כלומר לקחת את הפחמימה השלישית בחשיבותה שהיא עוגה ולגרום לה להיראות כמו כדור באולינג באופן מדויק עד כדי כך שתצווחו בהלם כשיבצעו אותו על ידי סכין גדולה והיא תתגלה כספוג וניל. איזו הונאה מרהיבה. אתם לא תרצו לאכול את זה כי זה ייראה כמו כדור באולינג, אבל גם לא לשחק עם זה באולינג כי זאת למעשה עוגה.
בקיצור, טלוויזיה לסוף העולם או לערש דווי (ערש דווי = 37.6 מעלות), טלוויזיה שהיא תסמין של לונג קוביד או שהיא בכלל אינטרנט. פרודיה על טלוויזיה, עוגה שאינה מודעת לעוגיותה. תוכנית שתגרום לכם להנהן בהשלמה ולהסכים: היה לנו סיבוב יפה אבל זה הקיו שלנו, כמין, להיכחד. תם ונשלם הקונדס. כנראה שבשאלה האם זאת עוגה או תיק אלגנטי התשובה היא, תמיד, קורונה.
מלבד ליל העוגה, הקורונה שלי לא הייתה ראויה לציון. אני מאלו שעברו אותה ביומיים של שיעול, כמעט בלי תסמינים. אני לא יודעת איך, כולם סביבי ממש קרסו. נפלו חזק, לימים שלמים. אני? כלום. על סף הא-סימפטומטיות. לא יודעת, שלושה ימים ופוף, שלילית. כנראה המערכת החיסונית שלי ממש חזקה, ליבה פנימית איתנה ועוצמתית. טפלונים? לא מרשים יותר. הם יחטפו כשיחטפו, העניין הוא איך חוטפים.