"ידעת שהרגע הזה יגיע. כי זה חלק מהחיים כאן. במדינה הזאת. חלק מלהיות אמא ישראלית"
("להיות אמא של חייל", ליהיא לפיד)
ובכן, ידעתי שהרגע הזה יגיע. כי זה חלק מהחיים כאן. במדינה הזאת. ידעתי שאאלץ לכתוב טור על ספר של ליהיא לפיד. כלומר טור על ספר עזרה עצמית לוכסן יומנוער לאמהות ישראליות לילדים ישראלים שיום אחד יצטרכו לשרת בצבא הישראלי.
לא מדובר בקריאה פשוטה. תחשבו על כל המכתבים שיאיר לפיד כתב ליואב בניינטיז, החל מ-"יואבי, החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות תמיד מבלבל אותנו" וכלה ב- "יואבי, אני לא יודע איך לספר לך, אבל אתה אלרגי ללקטוז". תכפילו אותם בשישים "אמא מודאגת" ותתבלו באינספור טיפים משמימים לטירונות (קני לילד שלך חבילת גלישה ואת כיסוי המגן הכי טוב שיש) ותסגרו הכל במארז מפנק של פטריוטיות, הצדעה והפונטים הכי מכוערים שתראו בחיים שלכם.
שתי הנחות מובלעות עולות מהספר: 1. בניגוד להבטחות התמימות שניתנו לנו כילדי אייטיז, "עד שתגדלו כבר לא יהיה צבא", את הילדים שלנו אנחנו מגדלים בידיעה שתמיד יהיה צבא. כל כך יהיה, עד שאפשר לכרוך את זה בכריכה קשה ולטמון במדפי הנצח, לשלוף למען הדור הבא של אמהות לבנים והדורות שיבואו אחריהן, ממש כמו ספר ההריון עם הגלגלת. 2. כל אם ישראלית לבן היא אם שכולה פוטנציאלית. או כמו שלפיד כותבת, "האם השכולה היא לא מישהי אחרת, היא אמא ישראלית בדיוק כמוך" או "ויודעת כל אמא של חייל, שזה יכול היה להיות הבן שלה".
"כשהרופא באולטרסאונד אומר לך: "זה בן", ואת מיד מדמיינת את העובר שלך חייל במדים". או, לחילופין, משתמט בטי שירט.
"הורים לבנות שימו לב: מבחינת הצבא רצוי לא להצר את המדים עד אחרי הטירונות, נסו להתאפק" – ואתם יודעים גם מה הולך לקרות לה שם עם כל הבורקסים בקנטינה.
"בנות בוכות. זה בסדר, מותר להן. גם בנים בוכים, רק בלי להראות. בכי של בנות לא פוגע כהוא זה בתפקוד שלהן ולא פוגם ביכולות שלהן. מפקדים - אם היא בוכה - אל תעשו עניין. היא תנגב את הדמעות ותמשיך". ואם הוא בוכה - תצרחו עליו שהוא קוקסינל ושירד לשלושים שכיבות שמיכה.
"בצה"ל יש אפס סובלנות להטרדות מיניות" חחחחחחחחחחח
ליהיא לפיד, בהיותה סמן אמצע, מתעקשת לכתוב בשם כולנו. בהינתן שכולנו אמהות, כולנו נהיה אמהות של חיילים. כולנו דואגות. לכולנו קשה. כולנו בדיוק אותו הדבר. כלומר, שמונה עשרה שנה אנחנו חושבים על עצמנו כעל אינדיבידואלים, פרטים, אנשים שחושבים עצמאית, אבל בשנייה של הגיוס אנחנו אחד. וזה בעייתי, כי קל לראות את הכתיבה של ליהיא לפיד כחנפנית וסחית וקיטשית וללעוג לזה, אבל היא הרבה יותר מתרכיז המיינסטרימיות הלפידי: היא יוצרת האחדה מוחלטת שבמסגרתה כולנו גוף אחד שנע בדיוק לאותו הכיוון. וזאת רטוריקה מסוכנת, מי שלמד קולנוע או אמנות יחשוב אפילו על המונח "אסתטיקה פשיסטית" (או שלא, בטח גם ליהיא לפיד למדה אמנות).
"הצבא הכי טוב. זה שבזכותו אנחנו ישנים בשקט. הצבא הכי מוסרי. הכי חדור מטרה. הוא לא רק צבא ולא עוד צבא - אלא כי הוא הילדים שלנו". הצבא הוא לא הילדים שלכם - הילדים שלכם הולכים לצבא. זה לא אותו דבר והם לא שווי ערך, הילדים שלכם יותר חשובים מהצבא.
את רוצה לגדל את הילד הכי ערכי שאפשר, לפיד כותבת, הגיוני שהוא ירצה ללכת לקרבי ושאת תתמכי בו. מה? למה? אני לא רוצה שהבן שלי ילך לקרבי. איפה הפרק על הטלת מום קל? זה מעניין אותי יותר מטיפים ליום גיבוש לסיירות. מעבר להנחה הבסיסית והשגויה שערכי = קרבי, למרות שיש לא מעט סרבנים, פציפיסטים וסתם ג'ובניקים ערכיים פי אלף יותר מקרביים, מה שמדכא זה ההפיכה של השירות הצבאי למעין תופעה ביולוגית בלתי נמנעת, כמו קבלת מחזור או שיעור גוף או הריון. אבל זה לא, זה לא משהו שפשוט קורה לנו יום אחד, לשלוח ילדים לצבא או להפוך לאם שכולה זה לא תוצר של התפתחות אבולוציונית של מאות אלפי שנים, זה תוצר של מדיניות ושטח ואנשים. זה לא צו ביולוגי. אף אחד לא נולד להיות חייל, גם אם ליהיא לפיד רואה אותו באולטרסאונד כבר עם מדים. מספיק עם חוסר האונים הנרכש הזה שמעקר כל יכולת למחשבה עצמאית, להתנגדות, לשאיפה שיהיה כאן משהו אחר.
"הצבא יודע לאתר מי מתאים לפיקוד. הצבא יודע לגדל מפקדים וללמד אותם אחריות. תמיד יש מעל המפקד עוד מפקד שמשגיח עליו. אם הבת או הבן שלך נבחרו לפקד - זה כבוד גדול". או, לפעמים, המפקד שלך היה שכבה מעליך בתיכון והוא חתיכת דפ"ר שהכישרון היחיד שלו זה להגיד מילים ממש ארוכות בגרפסים, אבל זה פחות קליט.
"הן קשוחות, שיהיה ברור. הן רציניות, מדברות קצר ומדוד. המסלול שינה אותן". בניגוד לבנות שאינן לוחמות קרביות שהן פקאצות קופצניות שלא סותמות את הפה, כמובן.
"לאמא מספרים כמה קשה, כמה אבק, כמה חם-רותח או קפוא, ועל זה שהוא שכח כפפות והלב שלך נקרע. לאבא מספרים על מקבץ היריות, על הקליעות, על התרגיל בשטח". כי למה לא לקבע תפקידים מגדריים של היסטריה ורגשות אשמה לעומת גאווה ורוגע.
ללפיד חשוב לספק את הזוית הפמיניסטית, אז היא מדגישה שנשים יכולות להיות לוחמות בדיוק כמו גברים. ההבדלים בין גברים לנשים טמונים, לפיה, בהורות. יש אמא ויש אבא. לאמא יש ספר עזרה עצמית כי היא זאת שדואגת וחרדה, בעוד שהאב, כידוע, הוא חולצה מכופתרת שיודעת לדבר. "חשוב שתזכרי - את לא העניין. אל תקשי עליו עם הדאגות שלך", מסבירה לנו, ומתארת את כל הפינוקים שהכינה לבנה, את כל הפעמים שאספה אותו מהבסיס ואליו, את הלילות ללא שינה. איפה אבא יאיר כל הזמן הזה? אם התקדמנו מספיק על מנת שנשים יהיו לוחמות, אפשר לעשות את המטר וחצי הנוספים כדי שיהיה מותר גם שלגברים יהיו רגשות.
"אז פתחנו קבוצה של החייל בצבא... קבוצה שבה לא קובעים לאן נלך ולאיזה סרט וכמה כיף היה בחתונה של האחיין. בקבוצה הזאת משתפים את החייל בדברים שישמחו אותו". השתק לשנה.
"המילים גיבור, כל הכבוד, מצדיעים לך - נולדו בשביל הרגעים האלה. אל תחסכו אותן ממנו" או מאלאור עזריה.
"באירופה עצובים. הם לא יודעים על מי לכעוס. לאט לאט הם יבינו שיש כתובת. ואולי יתחילו להילחם עם הצד הנכון". עם איזה צד את, אירופה? זה שעושה בך פיגועים, או זה שהפיגועים היחידים שלו הם בסניפי פריימארק נבחרים?
וזה פוליטי, ברור. ליהיא לפיד לא באמת כותבת ספר עזרה עצמית לאמהות לחיילים, היא מפשטת לציבור את המצע של יש עתיד. כלומר, לנשים, כי גברים גם ככה רואים חדשות. היא דופקת על דלתות, קצינת הנפגעים של הסחיות הישראלית, ותוקעת לך בעין תפיסת עולם. בין מכתב בכי אחד לשני, זיכרון מהשירות של בנה, שיבוץ אקראי של השורש ד.א.ג ושימוש אקססיבי בשלוש נקודות, היא מכוונת ימינה עם הסברים על כמה העולם נגדנו ותפילות לשלום חיילי צה"ל. ובסוף, די ברור שהאימהוּת היא רק אמתלה. אנחנו לא צריכים את מחולל הקלישאות של ליהיא לפיד שיזכיר לנו איך לכבס מדים. הספר הזה מיותר מהרבה סיבות, אבל המרכזית היא שמטרתו היא לגייס מצביעים, לא ילדים.