"למה כולם בתל אביב לובשים לבן?", תהו לפני כשבוע אנשים בקבוצות כמו "סיקרט תל אביב" וברחבי הרשתות החברתיות, לאחר שדרום תל אביב התמלא באנשים שנראו כאילו נמלטו מליל הסדר. הם נעו בהמוניהם אל עבר אצטדיון בלומפילד, לבושם הלבן והצח הותיר את הרושם של להק רוחות רפאים ידידותיות. ואומנם כל כך הרבה בגדים לבנים במקום אחד נראים כמו משהו שמצריך דיווח למרכז לנפגעי כתות, אבל מדובר בקהל שהגיע לאחת מחמש הופעותיו של אייל גולן שהתרחשו בבלומפילד. קוד לבוש: לבן.
רבות כבר נכתב על ההופעות האלו של גולן, שכללו את שירת התקווה, שירים למשפחות החטופים וממלכתיות כה מופרזת שבפודקאסט "כמעט מפורסמים" כינו אותה "טקס הדלקת משואות". אבל אנחנו נתעכב, כהרגלנו, על האספקט הזניח ביותר שהוא קוד הלבוש. מעבר לאירוניה שבדרישה לבוא בלבן - כסמל לניקיון ותום - דווקא להופעה של אייל גולן, יש גם בדרישה עצמה משהו מפתיע. קוד לבוש? בישראל? ממתי?
לאחרונה התחתנה גם כוכבת הרשת ליאל אלי, תחת הדרס קוד "לא שחור". שזו, אגב, דרישה די שערורייתית. כאילו, מה קרה, "אני לא מוכנה שתיראו רזים בחתונה שלי" היה ארוך מדי? נכון, כנראה היה רצון לחתונה צבעונית ועליזה וכולם רוצים לשמח כלה ביום חתונתה, אבל מה יעשו כל אותם אנשים שהמלתחה שלהם שחורה כמו הנשמה שלהם? למה להתיש?
בקבוצות כמו "זה לא יושב בול" שכיח לראות פוסטים של נשים שמחפשות בגד בצבע מסוים לאירוע עם דרס קוד ספציפי, או כשושבינות שמחפשות שמלה בצבע כלשהו, כי החברה הכי טובה שלהן העלתה "סייב דה דייט" ומאז הפכה לבריידזילה והחליטה שכולן סביבה צריכות להתלבש בצבע מופרך כמו כתום. וכל עולם הדרס קוד הוא בכלל לא שלנו, זה ברור. ייבאנו את זה מארה"ב כמו את ה"פרום" או מסיבות לחשיפת מין עובר. טקסים שאימצנו שכוללים אסתטיקה מאוד מסוימת, שבבסיסה היא מאוד לא ישראלית. כי מה זה דרס קוד? אנחנו חיים בישראל, מדינה של מכנסי ברמודה וטבע נאות לחתונות צהריים. אנחנו שלוכים, הדרס קוד שלנו הוא חולצת סוף מסלול גזורה וכפכפי אדידס ובחודשי הקיץ גם אקססוריז כמו מדוזה כרוכה על הירך. ישראלים ודרס קוד זה כמו ישראלים וסידור סכו"ם, או חבקים של מפיות, חפתים או מטפחות. זה פשוט לא אנחנו.
דרס קוד זה של חו"ל, של מדינות שיש להן אוסקר ומט גאלה, או את הרויאל אסקוט הבריטי על כובעיו המגוחכים שבמסגרתו כל הנשים צריכות להיראות כמו ציפורים טרופיות. אבל כאן אצלנו? איזו דרישה מופרכת. אנחנו אומה של קז'ואל ושל קולניות במרחב, לא של עניבות. הכי קרוב לדרס קוד זה פולמוסי הצניעות, בעיקר בקרב ילדות בית ספר שאנשים מתעקשים למדוד להן את אורך המכנסיים. אבל זו תולדה של כפייה דתית ומשטור נשי, לא של איזה תקנון הליכות מפורכס של תמי לנצוט לייבוביץ' שכולל חליפות שלושה חלקים. קודי לבוש נוספים אפשר למצוא בהפגנות, עם חולצות מחאה וסיכות חטופים, או באירועים כמו המידברן, ששם ההתחפשות היא חלק מהאירוע. אבל מדובר במנהגים, לא בציווי.
והרי מה שמעניין במיוחד זה הפסיכולוגיה של ההיענות לדרישה. הציות לתלבושת האחידה, ההסכמה להיות קהל ממושמע של אייל גולן. או, כאילו, בכלל ללכת להופעה של אייל גולן, אבל לא ניכנס לזה. כנראה שבסוף כולם פשוט רוצים להרגיש שייכים לכמה שעות.
ויכול להיות שלא מפתיע שפתאום הדרס קוד נוכח תרבותית יותר מהרגיל. אנחנו בתקופה כאוטית במיוחד שהולכת ונמשכת. אין לנו שליטה על כלום, אנחנו משוסעים ומפולגים מאי פעם והאווירה היא של ברדק, הזנחה וקריסה תשתיתית כללית. ואומנם דרס קוד הוא לא פתרון לאנדרלמוסיה, אבל הוא מבטא את הכמיהה לסדר ולאחדות ולסט חוקים ברור. את האפשרות להרגיש, לכמה שעות, שהכל טיפה פחות כאוטי ושכולנו קצת יותר דומים. אם אנחנו מתלבשים אותו דבר ואנחנו יחד, אז אולי בסוף - כמו שהבטיחו לנו לפני הרבה יותר מדי זמן - גם ננצח.