הטיפול התקשורתי בוויל סמית' אמנם היה יסודי למדי – כראוי לפרשייה כיפית שכזאת – אבל נדמה שהאגרוף/סטירה שהכניס לכריס רוק השכיחו מהעולם את המשפט היפהפה שאמר לו כמה רגעים אחרי המכה. הקהל, בחלקו, עוד צחקק. שזה הגיוני, לאף אחד עדיין לא היה ברור אם זה היה אמיתי או חלק מתוזמר מהערב. זה החיסרון בלהיות שחקן, אם אתה מוצלח מספיק שום דבר שתעשה כבר לא יראה אותנטי. בטח שבליל האוסקרים, שבו איש לא יבדיל בין נאמבר מתוכנן למלט דאון רגשי. אולי אתה אדם, אולי אתה אביזר במה, למי אכפת.
לאחר אותה מכה מדוברת חזר וויל סמית' ממסע הדמים שלו, התיישב במקומו וזעק אל עבר כריס רוק החבול: "שהשם של אשתי לא יהיה בפה שלך!". או ליתר דיוק: "Keep my wife's name out of your fucking mouth". כריס רוק ענה לו – אחי, זאת הייתה בדיחת "ג'י איי ג'יין", וסמית' חזר שוב על הדרישה – "שהשם של אשתי לא יהיה בפה המזוין שלך".
התגובה המיידית היא – אה, גם באנגלית יש כזה? הרי זה משפט כל כך ישראלי, "שהשם שלי לא יהיה בפה שלך". יותר מישראלי - זה משפט אח גדולי, תרנגולי, משפט של ריבי מצלמה. האם וויל סמית' הוא למעשה נופר מור בתחפושת? מדובר בעלבון ממשפחת ה"לא לפנות!" האהוב גם הוא בריאליטי רבתי. נאצות מתחום ניתוק המגע. אתה לא תדבר עליי או תפנה אליי = עלבון שאוטומטית מאדיר אותי, כי אני האדם שרוצים לדבר איתו ועליו. הוא גם מקטין מיידית את הצד השני, כי מי אתה שתדבר עליי? או, עוד ביטוי יהודי יפהפה שלא משתמשים בו מספיק: מי שמך?!
נכון, וויל סמית' לא אמר "שהשם שלי לא יהיה וגו'" אלא "שהשם של אשתי", וזו כנראה הסיבה שנדמה, לפחות לפי פייסבוק, שמרבית הישראלים לצידו (למעט גרעין תל אביבי שסולד מאלימות, כמקובל). הוא לא הגן על עצמו אלא על אשתו, זה לא אגו זאת אהבה (שקר, כמובן, הכל זה אגו, אבל זה עדיין הופך את זה לנסלח יותר, או לפחות לקצת אבירי).
עכשיו, זה לא רק משפט ישראלי, אלא גם משפט שהוא על סף התנכ"י. גם בגלל העוצמות שבציווי - זה משפט שאמורים לצעוק בסמוך לסנה שיתלקח ספונטנית – אבל בעיקר כי מדובר בפוראחיזציה של "לא תישא את שם ה' לשווא". ג'יידה פינקט סמית' מצטרפת לשורה מכובדת של ישויות שאסור להגיד את השם שלהן, יחד עם וולדרמורט ואלוהים. צריך מידת מה של שיגעון גדלות על מנת לדרוש ממישהו לא לומר את השם שלך, שהוא לא ראוי לומר את השם שלך.
אפרופו שיגעון גדלות: "אני המום ממה שאלוהים מבקש ממני להיות ולעשות בעולם הזה", אמר סמית' כמה דקות לאחר מכן כשזכה בפרס הגדול, לקול תשואות הקהל שעדיין לא קיבל את התזכיר לפיו כולם אמורים לגנות את סמית'. "הקריאה שלי בחיי היא לאהוב אנשים, להגן על אנשים, ולהיות נהר לאנשים שלי". ניכרת משיחיות קלה, תסביך אלוהות מסוים, אנרגיות קניה ווסטיות. מבחינת וויל סמית' אסור לשאת את שמה של ג'יידה לשווא כי היא אולי לא אלוהים, אבל היא אשתו של אלוהים.
בעבר היו שמועות שמשפחת סמית' סיינטולוגית. הם די מכחישים. אבל גם אם הם לא סיינטולוגים, מבחינה תרבותית האגרוף הזה הוא עדיין רגע סיינטולוגי - זאת הקפיצה על הספה של טום קרוז או ההופעה של טרבולטה ב"הקרב על כדור הארץ". רגע שמעיד על התרופפות קלה, חוסר ויסות שהשתחרר לעולם. מכאן הם פשוט הופכים לתימהוניים, אבל בגלל שהם סלבס מכנים את זה אקסצנטריים.
אז האגרוף הוא רגע סיינטולוגי, אבל המשפט הזה מיד אחריו הוא רגע ישראלי. בגדול, קטטת הבריכה הראשונה של הקיץ אירעה בטקס האוסקר, מזל שהיה מי שיצלם. וויל סמית' הוא כנראה הכוכב ההוליוודי הכי ישראלי שיש, ולא רק בגלל שעדיף שהשם שלו או של אשתו לא יהיה בפה שלכם - אלא גם בזכות היכולת להגיע לכל מקום, גם המעונב ביותר, ולעשות שכונה.