אני לא חיונית. להגנתי, לא היו לי אשליות שכן. כשהגיע הפוש שהודיע שרק עובדים חיוניים יגיעו לעבודה בבוקר יום שלישי, לא היה איזשהו רגע של היסוס או תהיה לגבי מיקומי בעולם. לא אמרתי לעצמי, "רגע, ישיבת הקריאייטיב הזאת מוכרחה לקרות! מתחם סיכומי העשור תלוי בה!". לא. גם לא הייתה שניה של "אלוהים אדירים, טור הדעה הזה חייב לעלות לאוויר, גורל העורף בידיים שלי!". הוא לא. רגעי מצוקה חושפים את דירוגך האמיתי, שהוא הרבה מתחת לאחיות, אבל גם מתחת לאנשי חינוך או קופאיות בסופר ואלוהים, אפילו ליצנים רפואיים. כולם יותר חיוניים ושימושיים ממני.
טוב, לא כולם. בעולם המקצועות האווריריים קיימים גם מנהלי סושיאל ומפתחי פלטפורמות דיגיטליות ומעצבי חוויית משתמש ומנהלי קהילות. ולא רק הם, בואו נודה שככל הנראה גם אף שחקן לא התעורר באותו הבוקר חדור תחושת בהילות, גם חלק מעורכי הדין, ועוד מקצועות רבים שבצוק העיתים יהיו הראשונים להידחף אל מעבר לצוק העיתים. כולנו קיבלנו יום חופש. ואת ההכרה בכך שאנחנו חסרי ערך לקיום האנושי, אבל בעיקר יום חופש.
בשלל תרחישי קטסטרופה שעולם מדי פעם לראשנו – כי אנחנו רואים טלוויזיה וגרים בישראל – ברור שכשירכיבו את האנושות מחדש הכל ישתנה. כשייקחו את האנשים שיוכלו ממש לתרום, תנאי הבסיס יהיה היכולת לדחוף עירוי לזולת ולא, נגיד, לחשוב על מיקרוקופי לאתר נחיתה. רוצים אישור כניסה לבונקר הגרעיני ההוא שיוכל להכיל רק 1% מהעולם? ובכן, עדיף שתלמדו איך לבצע פיום קנה נשימה בעזרת עט, כי זה ביניכם לבין ההוא שיודע לרקוח אנטיביוטיקה.
חזרה לתנאי בסיס תכתיב סט כישורים שונה, גם פיזי ומוחשי, וגם כזה שנצבר לאורך שנים. הזקנים החכמים ישובו למעמדם הרם, איש לא יאמר יותר "אוקיי בומר" (התשובה של בני דור הזד לכל דבר לא מגניב שאומר אדם שחצה את גיל שלושים), כולם יצטרכו למצוא עבודה. אמיתית, במקצוע שככל הנראה לא היה קיים לפני עשרים שנה. באופן טבעי למצבים כאלו (=כפי שראינו בסרטי דיסטופיה) הערך שלנו יימדד, בין היתר, בחוזק הפיזי שלנו, לכן הפערים בין גברים ונשים יחדלו מלהצטמצם. כולנו נהיה עסוקים בלשרוד ולהתרבות ולשקם ולהקים תשתיות ולגדל דברים מחדש כשכבר לא יהיה מה לבזוז. סביר להניח שיהיה לנו יותר מדי על הראש מכדי לכתוב איזו מסה על משמעויותיו הרגשיות של מימוש עצמי בעידן פוסט אפוקליפטי. זה יהיה, הרי, מאוד לא חיוני.
כי זה העניין עם מילת הקוד הזאת, "חיוני" – זה מעולה לנו לחיות במדינה שבה רבים מעובדיה לא חיוניים. ככל שהמקום שבו אנחנו חיים יכול להרשות לעצמו אנשים שעובדים בדברים שאף אחד לא באמת צריך, זה אומר שהוא יותר סבבה. שהוא מתקדם. מדינה – לא משנה כמה בעיות יש בה - עם הרבה מקצועות לא חיוניים היא מדינה טובה, היא מדינת שפע, מדינה שבה אנשים יכולים לקנות קפה הפוך בבוקר ולחוש אשמה על הכוס החד פעמית. החלום הוא לחיות במדינה שבה כותרות העיתונים והאתרים, שעליהן ישבו עורכי תוכן ואנשי קריאייטיב, עוסקות בקשי פלסטיק, מתובלות בפובליציסטיקה קלה שנידונה בקבוצות ברשת שמפוקחות על ידי מנהלי קהילות. איזה כיף, אירופה.
אז, בתקווה שהמצב לא יסלים עד עליית הטור הזה, בואו נסכים שבסך הכל אפשר להיות אופטימיים. אמנם נופלים לנו טילים על הראש, אבל אנחנו חיים במדינה שבה אנחנו יכולים להתפרנס ממשלח יד לא חיוני, שיכולה להרשות לעצמה לאפשר את המותרות של תפקוד אנושי שולי. בעצם, אנחנו הסמל האמיתי למדינה חזקה. הידיעה שלא משנה כמה טילים יפלו עדיין יהיו כאן אנשי סושיאל, היא הסמן להיותו של המקום הזה בסדר למרות הכל. חוסר החיוניות שלנו זה אחד הדברים הכי חיוניים למדינה, ולכן עלינו לזקוף את ראשנו חסר התועלת בגאווה – זו זכות לקחת חלק במעגל חוסר החיוניות הישראלי.