קצת קשה לסכם את מהומת ביבי - אורנה פרץ - אופירה - יאיר והנספחים, מנעד הרגשות רחב מדי. גם סתם להסתפק ב"טוב, זה היה שבוע מושלם" יותיר אותי עם עוד שש מאות מילים שיצטרכו להיכתב. אז אולי שווה רגע לחזור להתחלה, לבסיס. הטור הזה יכלול הרבה את המילה "עניין" על הטיותיה, כי חייבים לנבור במשפט המדהים שאמר ראש הממשלה לאורנה פרץ לפני שבוע: "את פשוט לא מעניינת. את משעממת. תביאי דברים מעניינים". זאת אמירה פופית, טראמפית, זה עלבון מדויק - לא בגלל שאורנה פרץ משעממת - אלא כי זה זיקוק עכשווי של הדבר הכי נורא שאפשר לומר למישהו, כל נאצה וגידוף יהיו משפילים פחות מ"את משעממת".

בכל עלבון אחר, גם אם הוא לכאורה קשה יותר, יש לפחות ההודאה בכך שהצד השני עורר רגש מסוים, גרוע ככל שיהיה. כשאתה מוביל לתגובה רגשית, אתה מנכיח גם את עצמך על הדרך, מאשר את קיומך. בטח לפני עשרים שנה ביבי לא היה אומר לאורנה פרץ שהיא משעממת, אלא שהיא "היסטרית", אפילו זה עדיף. כי לפחות יש את התחושה שעוררתי משהו, אני שם, אני מישהו בעולם. לומר לאדם שהוא משעמם זה לקחת ממנו את התוקף שלו. הוא כלום, הוא לא שווה תגובה, יש בזה אספקט של דה-הומניזציה כי היחס אליו הוא כאל דבר חסר משמעות, ראיית האדם כסט כוסות, משהו שאפשר לעשות לו מארי קונדו ולהוריד אותו לרחוב כי הוא לא גורם לנו אושר. או עצבים. או שנאה. או כעס. כלום.

זה עלבון מדויק תקופתית, כי כולנו אנשי תוכן. מי שמעניין קיים. אנחנו אמורים להביא מידע או להיות אישיות מסקרנת, סטורי טלרים מחוננים או דמויות צבעוניות. אנחנו יכולים לחלק את כל האנשים בעולם למשעממים ומעניינים באופן הכי שטחי שיש - טראמפ מעניין. אופירה מעניינת. יאיר מעניין. שרה מעניינת. ביבי, אגב, לא כזה מעניין. רוני מאנה מעניין. זה אחד הדברים שהופכים את הפרשייה הזאת לכל כך כיפית, היא מלאה באנשים מעניינים. האולסטארס של המעניינים.

להיות מעניין, בנקודה הזאת בזמן, זה נורא חשוב. זה אפילו יותר חשוב מלהיות יפה. שזה דווקא קצת נחמד כי זה יותר שוויוני, אין את המגבלה הגנטית, כולם זוכים להזדמנות. אנחנו מפעלים לייצור עניין ודורשים אותו גם מהסביבה, שניה אחת שהחברים שלנו לא יעניינו אותנו והופ, אנחנו בסלולרי. אלו כללי המשחק ואנחנו בסך הכל דורשים מהם את מה שאנחנו דורשים מעצמנו. 

לכאורה, אורנה פרץ לא עומדת באף אחד מתנאי העניין שפורטו לעיל. בגדול ביבי צודק - היא לא מעניינת.  אבל היופי הוא שבשנייה שבה הוא ציין את זה, היא החלה לעניין. ברגע, באבחה. כמו חומר שמבטל את עצמו במגע עם אוויר, המשפט הזה היה אמיתי עד שהוא נאמר ומאז כבר לא. "את לא מעניינת" - בום. את כן. וברגע שאבי גבאי אמר לה שהיא כן מעניינת, שם זה גם נגמר. "את מעניינת" - בום, את לא. אולי זאת תחושת הניצול או השקר, אבל כולנו גלגלנו עיניים.

בהערכת אגב, זאת לא הפעם הראשונה שבה זה קורה, שמישהו העז פתאום להיות מעניין. יש ז'אנר כזה שפעמים רבות כולל נשים, לרוב הן מזרחיות, לרוב הן מעזות להילחם על משהו. בין אם זו ויקי קנפו או אורנה פרץ או גילה אדרעי (יו"ר ועד הרכבת) - הן כולן לא מעניינות עד שפתאום הן נהיות, לרגע אחד קטן שבמסגרתו גם יחטפו לא מעט.

במקרה של פרץ - שמאז סופגת איומים, נאצות ומואשמת בגרוע מכל, שמאלנות - האמירה הזאת היא תבוסתו הסופית של הסאבטקסט. כי במשך השנים כבר הבהירו לה שהיא לא מעניינת, בכל דרך אפשרית. כאילו, הזנחה תשתיתית מקיפה של עיר מגורייך עד כדי כך שלא טורחים אפילו לבנות בה בית חולים סביר והתעלמות תקשורתית ממנה מלבד במקרי רצח, זה רמז די עבה. אבל כנראה שהיא, אולי גם אנחנו, היינו צריכים את הרגע הזה שבו מאייתים לנו את המובן מאליו. זה החלק שבו, אם היינו בקומדיה רומנטית, ביבי היה אומר לה - אני רק ראש ממשלה, שעומד מול אישה אחת, ואומר לה שהיא לא מעניינת.

אחרי זה קרה עוד הרבה, בעיקר קרב אינסטגרם ופייסבוק ואופירה ומירי ויאיר, שמילאו את בקשתו של ביבי והביאו "דברים מעניינים". הם הסטו את תשומת הלב מהמשפט הזה של ביבי. וחבל, כי בסוף זה הדבר היחיד שיישאר. המשפט שכל אדם לא מעניין - כמו אורנה וכמו כולנו - יצטרך להזכיר לעצמו בכל פעם שהוא נתקל בעוולה רפואית, משפטית, כלכלית, תחבורתית, משפחתית - אתה לא מעניין. אתה משעמם אותנו. תביא דברים מעניינים.