בשולי העיסוק בפרשת האונס הקבוצתי בקפריסין, ולאחר שעברנו את ששת שלבי הגועל התקשורתיים: מסגור האנסים כבני טובים, הכפשת המתלוננת, דאגה לשלומם של האנסים במעצר, טוקבקי "היא רצתה את זה", דאגה ליחסי הציבור של ישראל בעולם ואמירה דוחה של רוני דניאל, נותר להתמקד בתהייה אחת אחרונה: מה הקטע של גברים עם לאנוס ביחד? כאילו, אל חשש, יש גם מספיק מהאונס המסורתי של אחד על אחת, האינטימיות עוד איתנו, אבל תודו שמדובר בקיץ גדוש.
זה לא רק האונס בקפריסין, גם אונס בת ה-11 היה מרובה משתתפים. וזה גם לא רק אונס, זה באופן כללי מין. לא מדובר בפרקטיקה המינית של שלישיה (שיכולה לכלול מגדרים מתחלפים), גם לא באורגיה מרובת משתתפים פעילים, אלא בז'אנר של כמה/הרבה גברים על אישה אחת. אותה אישה. שאתה ישכבו – מרצון או מאונס – שלושה או חמישה או תריסר גברים שהם גם חברים אחד של השני. לעתים בזה אחר זה, או בנוכחות, או במקביל.
קיומו של מוסד החבר'ה אינו חדש. גם לא אונס קבוצתי. הוא היה שם עוד הרבה לפני קיבוץ שמרת ושירים של מוניקה סקס ו"מאמי", ו"הנאשמים" ו"שש פעמים". הוא שכיח מאוד במלחמות, הוא גם מוגדר כפשע מלחמה - הזין ככלי נשק, פגיעה מפולחת מגדרית (לא תמיד, גם גברים יכולים לעבור אונס קבוצתי על ידי גברים אחרים), אמצעי ענישה וביסוס שליטה.
מחוץ למלחמות, זו תופעה שמתרחשת בכל העולם - ממסיבות האחווה בקולג'ים בארה"ב עד לכפרים העניים בהודו. המאפיינים החוזרים הם גילם הצעיר של האנסים, והמון אלכוהול. אם לציין את המובן מאליו – לא כל חבורות הגברים הצעירים והשיכורים יבצעו אונס קבוצתי, אבל רובם המוחלט של האונסים הקבוצתיים יכללו חבורת גברים צעירים ושיכורים.
אז מה הקטע? אפשר אולי לשייך זאת לקונספט הקבוצתי. קבוצות, פעמים רבות, יעשו יחד דברים מגעילים. קחו מקבץ מכרים – גברים ונשים – וזרקו פנימה שלהוב ואלכוהול וזעם, ותקבלו אלימות. ככה מתחילים לינצ'ים, ואם תורידו משם את הנשים – ככה מתחילים אונסים קבוצתיים. הרי קבוצת החברים האונסים מורכבת מכמה, שנים עשר נערים? רובם, סביר להניח, לא היו אונסים לבד. אבל שלבו יחד הפחתת אחריות, הסרת עכבות, צורך עז בשייכות ורצון להרשים, וסיכוי סביר שזה ייגמר באסון. ולעתים גם בנזקים משניים כדוגמת חולצה מכוערת באווירת "מי שאונס לבד מת לבד - עד מתי אוגוסט 17".
אבל בואו נניח רגע בצד את עניין האונס, ונדמיין שהכל בהסכמה. שיש מישהי בעולם שמעוניינת במין קבוצתי עם 12 בחורים ישראלים שיכורים ומסריחים שהרגע סיימו תיכון ואוצר המילים שלהם כולל את "אה, אחי, פורטנייט, חח". בואו נדמיין עולם שבו זאת הפנטזיה המינית שלה ולכן זהו לא אונס, ונתמקד בהם. בבחורים. למה הם מעוניינים בזה? מה המניע הפסיכולוגי לשכשוך בבריכת הזרע המשותפת הזאת עם כל החברים שלהם? התשובה האוטומטית: פורנו. הם צפו בקטגוריות כמו גאנג באנג וגאנג רייפ והרי כולנו ראינו "אופוריה", אז אנחנו יודעים שבני נוער לומדים הכל מפורנו (ולכן התנוחה המינית היחידה שהם מכירים היא דוגי).
אבל פורנו הוא לא סיבה מספיקה כאן, לא הגיוני שבחורים חושבים על סקס והדבר הראשון שעולה להם בראש הוא אותם עם כל החברים שלהם, וברקע, במעורפל, זרה על מיטה. הרי הסקס הוא משני בסיטואציה, החברים הם העיקר. זה משהו שהם עשו ביחד, הגרסה האלימה ללכת כולם לחומוס או כדורגל (או דברים פחות סטריאוטיפיים שבנים עושים והם חלק ממרכיבי המילה הדוחה "חבר'ה"). גם במהלך האקט, יש להניח, הם לא ממש תקשרו עם הבחורה, הם תקשרו אחד עם השני. היא לא הייתה העניין, היא רק אובייקט שאינו אדם, העניין היה הם והחברים שלהם. זה היה גיבושון, הגרסה הלא בורגנית של יום בשפיים עם המשרד.
אז השורשים עתיקים הרבה יותר מפורנו. בתקופות פרהיסטוריות זה היה יציאה משותפת של הגברים לציד, למרדף משותף אחר ממותה, בסוף כולם ינעצו בה חנית. היה שם הרבה מעבר לאספקת מזון – זה היה טקס חניכה, התבגרות, השתייכות, הוכחת גבריות, נורמליות. היציאה לציד הפכה ליציאה למלחמה יחד, המוסד שעליו נבנה כל אתוס החברות הגברית האמיצה והחזקה. החשודים באונס בקפריסין עומדים להתגייס יחד לקרבי, אגב, איזה יופי שהם כבר מגיעים מגובשים. אגב, סביר להניח שבפרשת האונס בקפריסין, יש אנשים שהזדעזעו יותר מהכותרת "החשוד הפליל את חבריו באונס" מאשר מהאונס עצמו. כי מה, הם חברים. איך חבר עושה דבר כזה? זה לא מישהו לצאת איתו לקרב. אונס קבוצתי, כמו ציד ומלחמה, זה בונדינג גברי שהאיחוד שבו כולל הפניית אלימות כלפי אובייקט חיצוני.
דבר נוסף שיש לגעת בו בזהירות הוא כל העניין ההומו אירוטי. מצד אחד מדובר באיזה טקס חניכה הטרונורמטיבי, הוכחה לסטרייטיות, לגבריות, אבל אי אפשר שלא לדמיין את הסיטואציה כאסופת גופות גבריים עירומים, מיוזעים, רובם נוגעים זה בזה יותר מאשר בבחורה כי בכל זאת, הם 12 והיא אחת. חפינה אקראית תתרחש מתישהו, בולבולים יוצלבו, נוזלים יעורבבו. חוקרת בשם פגי ריבס סאנדיי, שכתבה ספר בשם "אונס קבוצתי באחווה" שמתמקד בקמפוסים האמריקאיים ותפיסת המיניות הגברית והנשית שם, טוענת כי אונס קבוצתי הוא אקט שמאפשר למעורבים בו לקיים, בצורה מסוימת, גם יחסי מין זה עם זה.
בסופו של דבר, החלק הכי מפחיד בעיסוק, בקריאה ובמחשבה על הנושא הזה, הוא ההכרה בנצחיות שלו. זה לא רק הקיץ, זה לא רק דור מקולקל, זה לא רק ילדים מסוימים שברור שהם לא שלכם - זה משהו שתמיד היה וכנראה שתמיד יהיה. הורים לבנים אומרים לעצמם "אין סיכוי שהבן שלי ייקח חלק במשהו כזה", הורים לבנות יכולים רק לקוות שהן לא יעברו את הזוועה הזאת, אבל אף אחד לא באמת יכול לדעת. לגדל אנס, או נער שלא היה אונס לבד אבל כן בקבוצה, זה קצת כמו לשכוח תינוק באוטו – כולם בטוחים שזה לא יכול לקרות להם, אבל אולי זה כן?
אבל מעבר לקיומה של התופעה בכל שכבות החברה, החל בכינוי הגזעני "בני טובים" וכלה בבני רעים, יש עוד אלמנט מעניין שחוזר במחקרים על אונס קבוצתי (ובכלל, על התנהגות קבוצתית): הוא יכול להמנע על ידי אדם אחד. באונס קבוצתי, מספיק אדם אחד שיתנגד או שיודיע שהוא לא משתתף, והכל מתפרק. התנגדות של אדם אחד מורידה, באופן דרסטי, את שיתוף הפעולה הקבוצתי. אז אולי, מלבד לחנך את הילדים שלנו לכבד אנשים אחרים ולראות בכולם בני אדם, צריך גם לגדל אותם להיות, בכל סיטואציה קבוצתית, האדם האחד שמתנגד.