אישה מספרד העמידה פנים שהיא עיוורת במשך 28 שנים. בני משפחתה החלו לפקפק בה בשלב מסוים, כששמו לב שהיא מתאפרת בלי בעיה ומדי פעם גם צופה בטלוויזיה בסתר. בסופו של דבר הכל התפוצץ וכרגע היא עומדת בפני מספר אישומי הונאה. כשנשאלה את השאלה היחידה המתבקשת – למה עשית את זה? היא ענתה שהיא פשוט שנאה להגיד למכרים שלום ברחוב. היא העדיפה להעמיד פני עיוורת במשך שלושה עשורים, לחיות בשקר ולהסתבך בתרמית מופרכת, מאשר לנהל סמול טוק מאולץ עם עוד מכר אחד שיחלוף על פניה. האישה הזאת היא הגיבורה שלי.
אין דבר טבעי יותר מלחוש הקלה לאחר שהצלחת להימנע מאינטרקציה מאולצת עם מכר רחוק שחלף על פניך, נקלט בזווית העין והמשיך הלאה בלי לומר מילה. חלפתם זה על פני זה כמו זרים גמורים, איש לא הסגיר היכרות. אין טעם להשלות את עצמנו, הצד השני הבחין בנו בדיוק כמו שהבחנו בו. זה לא שהצלחנו, בעזרת כח רצון, דמיון מודרך או גלימת היעלמות, להפוך לבלתי נראים למשך שלושים השניות האלו שאפשרו לנו לחמוק ממגע אנושי. לא, הוא ראה. שנינו לקחתם חלק בדואט הזה והפכנו אותו ליצירה משותפת ונפלאה של התעלמות.
בקיץ זה יותר פשוט. משקפי השמש לא באמת מעניקים הסוואה, אבל הם מאפשרים לי להעמיד פנים שאני מביטה בכלל למקום אחר. ואם מישהו לא משתף פעולה עם המשחק החולני הזה ומתעקש לעצור אותי, אני תמיד יכולה לזייף מבט הפתעה ואיזה "אה, וואו, היי!" נלהב שיתפתח לשיחה מסורבלת ומביכה שתותיר את שני הצדדים בתחושת אי נוחות משתקת. אם אראה את האדם לפני שהוא ראה אותי, אטמון ראשי באייפון ואקווה לטוב. יצא לי כבר לעבור לגדת הרחוב השנייה בעקבות איתור מוקדם של מכר והייתה פעם שניסיון הימנעות כזה גם גרם לי להיכנס לסניף של טיב טעם ולצאת משם עם קניות ב-300 שקל. הכל כדי לא להגיד שלום. ואגב, לא מדובר באנשים שאני שונאת. את רובם אני מחבבת, אבל לפעמים לומר שלום זאת פשוט מעמסה. מחיר רגשי שאני לא מסוגלת לשלם באותו הרגע. מצאתי ברשת את "המדריך לאדם המופנם לברכות שלום לזרים, מכרים מעורפלים וחברים" שיש בו לא מעט טיפים להתמודדות עם המצב. בהקדמה נכתב- "אני לא מיזנתרופ. אני אף פעם לא מרושע כלפי אנשים שאני פוגש. אבל מנסיוני, תמיד אעדיף לשקוע במחשבות שלי מאשר בשלך. סליחה, זה לא אישי".
וזאת לא רק היציאה המאולצת מהעולם הפנימי שבו שקעתי בזמן הצעידה ברחוב, גם נוצר מעין מתח שכרוך בלראות אנשים מחוץ לקונטקסט שלהם. בין אם זה קולגה מהעבודה, הורה מהגן או מכר עבר. כולם נפלאים, פשוט לא ציפיתי לפגוש אותם. האם אני אמורה להגיד שלום ולהמשיך הלאה? לעצור לשיחה? לשאול אותם מה שלומם? האם יש פרט שהייתי אמורה לזכור לגביהם? אלוהים, כמה עבודה. תוסיפו לזה קושי מסוים בחיבור פרצוף לשם, נטייה כללית למבוכה וימים שבהם אני מסתובבת ברחוב בפיג'מה (זה קורה, זה אנושי) ותקבלו את כל הסיבות בעולם לזייף עיוורון במשך 28 שנים.
