בבקשה, בלי ריאליטי הפעם. הלב שלנו לא יעמוד בזה שוב. בלי שידור חי, בלי גמר גדול, בלי סרטון רפטטיבי של חטוף מטושטש עולה לרכב, בלי דיווח מבית החולים, בלי ספירה לאחור, בלי קשקשת אולפנים, בלי ידיעות על מה הם אכלו. רק קריין רציני שיעדכן בקצרה: החטופים הגיעו לשטח ישראל ופגשו את משפחתם, מצבם הבריאותי תקין. ועכשיו, לתחזית.
שמו של מבצע החזרת החטופים: "כנפי דרור". בהתחלה הוא פורסם כ"דרך ארץ", אבל כנראה מישהו הבין את האירוניה, את הניגוד בין האמרה החז"לית "דרך ארץ קדמה לתורה" לכך שדווקא הסיעות הדתיות הן אלו שעשו הכל כדי שהעסקה תיכשל - כשהן בין האחריות לשנה וחצי של גרירת רגליים שעלתה לנו בחייהם של עשרות חטופים.
"בשנה האחרונה הצלחנו למנוע מהעסקה הזאת לצאת לפועל, פעם אחר פעם". אמר בן גביר ומיצב את עצמו סופית כנבל בממדים מארווליים. כזה שאפילו לא מבין שהמשפט המלא צריך להיות "בשנה האחרונה הצלחנו למנוע מהעסקה הזאת לצאת לפועל וכך איבדנו את כרמל, הירש, עדן ועוד עשרות חטופים". מעניין אם הוא וחברי הממשלה ירגישו משהו - על הרצף שבין אי נוחות קלה לבושה משתקת - כשיראו את צלליות האדם האלו עולות לרכבי הצלב האדום.
החטוף של שרדינגר. לפי מה שנמסר בחדשות, "רובם בחיים". אבל מה זה רובם? כמה כן? מי לא? אז לזה מתכוונים בטרור פסיכולוגי: לתת לנו לשהות בלימבו הזה שבמסגרתו 33 השבים חיים ומתים בו זמנית. איזו מן התעללות סתמית ומשונה זאת? כשהעולם הנורמלי פוגש את "משחק הדיונון", אבל את העונה השנייה והמעפנה.
ואם כבר עונה שנייה, העסקה הזו שונה מהקודמת. כי עבר יותר מדי זמן, כי כל כך הרבה מתו, כי כל כך הרבה עוד שם, כי אנחנו לא יודעים איך הם אחרי שנה וחצי, כי ראינו את הסרטון של לירי, כי היינו צריכים להחזיר אותם כבר ממזמן. העסקה הקודמת לוותה בתקווה ותחושת הצלה וגאווה, הפעם השמחה וההקלה מגיעות עם יותר מדי כאב ואשמה והחמצה.
כעס. גם כעס יש. כי בסוף, אחרי כל ההפגנות והכיכר והמטה וההתנדבות והמאבק, כל מה שהיה צריך זה הצטלבות של אינטרסים. החטופים חוזרים כי עכשיו זה התאים, כי טראמפ הוריד פקודה לביבי, כי חיכו להשבעה. בשום שלב אף אחד לא עשה את הדבר הנכון והאנושי פשוט כי זה היה הדבר הנכון והאנושי.
ומתן לא שם. יש עוד הרבה שלא בעסקה, זה לא "את כולם" ובטח שלא "עכשיו". אבל את מתן צנגאוקר ראינו לא מזמן בסרטון והוא חי, ואת עינב אנחנו רואים על הגשר בכל פעם שאנחנו מגיעים לבגין. לחשוב עליה עוברת על רשימת השמות ומגלה שמתן לא כלול בה מועך את הלב באופנים שמי חשב שעדיין אפשריים.
איך נהיה בלי מלחמה? אם בכלל נמשיך לשלב השני של העסקה, אם באמת ישוחררו כולם? כיכר החטופים תחזור להיות כיכר המוזיאון, סיכות חטופים יהפכו לפריט אספנים, אמהות יחזרו לישון בלילה, מילואימניקים יחזרו הביתה לשקם את העסק ואת החיים, נשמע על תנופת הבנייה בצפון ובדרום, נתמקד ביוקר המחיה ובמשבר הכלכלי. אולי מדי פעם החות'ים ישגרו איזה טיל - מזכרת קטנה מאירוע גדול - אבל גם זה יימאס להם מתישהו. החיים יהיו רגילים שוב, כמו שהיו לפני רק עם הרבה פחות אנשים ועם יותר שיער לבן ועם להיעצר מדי פעם באמצע הרחוב, שקית מהסופר ביד אחת וטלפון ביד השנייה, ולומר לעצמנו: אלוהים, מה עברנו.