בימים אלו של חשבון נפש, הנה תרגיל קטן ומהנה: כנסו לתמונות במכשיר הסלולרי שלכם, גללו אותן חודש אחורה, מנו את צילומי המסך. אתם יודעים לאילו צילומי מסך אני מתכוונת, אלו שעשיתם לצרכי רכילות. את כל הפעמים שראיתם סטטוס של חבר/ת פייסבוק ושיתפתם עם קבוצת וואטסאפ אקסקלוסיבית בתוספת פרשנות. מדובר בפרקטיקה מכוערת, אך מקובלת. אתם לא לבד. היחס השגור הוא 60% צילומי מסך ו-40% צילומי תינוק (או חיית מחמד, מזון, סלפי – כל אחד ומצבו בחיים), גם מינונים גבוהים יותר מקובלים. אני, אישית, באזורי ה-70%-30% ולטעמי אני לינוי אשרם של צילומי המסך. לא מקום ראשון, אבל בהחלט גאווה ישראלית.
צילומי המסך איתנו כי אפשר. כי אגודל על הכפתור העגול ואצבע על כפתור הצד וזהו, יש לך תיעוד נטול חשיבות לפוסט או תמונה או לייק של זולת, שאותו תוכל להעביר הלאה ולקבל "חחחח" או כל סוג אחר של תשומת לב, מבדיחה ועד דיון עמוק. האייפון דואג להקל עלינו כל הזמן את התהליך. עכשיו, למשל, ברגע הצילום כבר מופיעה על המסך עט קטן שאפשר להוסיף בעזרתו סימונים על המסך, לכתוב בכתב יד עקום "איך היא אוהבתתתתת" ולהעביר הלאה לקבוצת הוואטסאפ הנבחרת.
צילומי המסך הם קפיצת דרך עצומה בתולדות הרכילות, אבל בואו נקדיש לפני כן כמה מילים לרכילות עצמה: לשון הרע? מאוד מדבר אלינו. אנחנו אוהבים לרכל, הבסיס לתקשורת האנושית הוא חלופת רשמים בנוגע לצד שאינו נוכח בשיחה או כזה שאינכם מכירים. לא שיש כזה הבדל. כלומר יש, אבל בעיקר הבדל כמותי, במספר המרכלים. כי בין אם זאת השכנה או נועה קירל - ברכילות אנחנו שווים. כולם סלבס. גם אתם. לא משנה כמה משעממים אתם בטוחים שאתם - השם שלכם היה, הווה ויהיה בפה של מישהו אחר.
וזה בסדר גמור, ככה מתנהלת חברה אנושית. יובל נוח הררי - אוטוריטה לדברים בעולם - סיפר לא פעם שאחד ההסברים להישרדותו של ההומו ספיינס מבין כל גזעי האדם כולל את 'תיאוריית הרכילות'. העובדה שאנחנו יכולים לרכל היא זו שאפשרה לנו להתארגן בקבוצות גדולות יותר. היכולת לעקוב אחר התנהגותם והקשרים שבין חברי הקבוצה היא הישרדותית, לא פחות. אז בסדר, אולי לא בעידן הנוכחי, צילום המסך הזה מהאינסטגרם של בר רפאלי (ולכולם יש צילום מסך מהאינסטגרם של בר רפאלי) הוא לא יתרון אבולוציוני - אבל הוא שריד שלו. יום אחד, כשנצטרך להקים חברה חדשה בעקבות מגיפה או הפיכה, הרכלנים לא יהיו אלו שיעמדו ראשונים עם הגב לקיר (אבל הם בהחלט יטנפו על אלו שכן).
נשוב לצילומי המסך. הקפאת שברירון של רגע בעולם שלאיש לא אכפת ממנו, הוא גם זינוק קדימה בענף הרכילות. תחשבו על זה, מוסד ה"שמועה המרושעת" מפנה אט אט דרכו לעובדות מוצקות. כשאנחנו שולחים צילום מסך, אנחנו שולחים רכילות שמגובה בהוכחה. נכון שלרוב אנחנו לא שולחים מידע אלא דעה על אדם, אבל גם הדעה הזאת מקבלת ממשות.
צילומי מסך של שיחות הם המסעירים מכולם, וגם המסוכנים שבהם. התועלת, עבור השולח, עצומה: אתם לא רק מתארים את השיחה, כלומר את הפרשנות שלכם לדיאלוג שמתבססת על זיכרון, דעות קדומות והטיות, אלא מצרפים עדויות מתומללות. כמובן שגם הפדיחה היא נצחית, כמו שיודעת השופטת רונית פוזננסקי כץ שקיבלה את כל הסיבות להיראות מופתעת, אחרי שנחשפה התכתבות בינה לבין חוקר הרשות לניירות ערך שבה תיאמו מעצרים בפרשת בזק. פוזננסקי כץ, להפתעת רבים, הודחה מתפקידה בעקבות הפרשה. עונש כבד מאוד שאולי חומרתו נובעת, בין היתר, מצילומי המסך האלה. כולנו ראינו אותם, יש בהם משהו חד משמעי, הם לא מותירים מקום לספק.
וזה חתיכת נשק. כל דבר שאתה כותב בוואטסאפ או מעלה לפייסבוק - גם אם זו טעות ומחקת אחרי חצי דקה או גם אם זה נעשה לפני עשר שנים - צולם ואולי ישומש נגדך. משטרה חברתית. פעם אתה מצלם, פעם אתה מצולם, מאזן אימה ששומר אותנו זהירים, דרוכים, מוסריים יחסית. בגלל שמדובר בתחום חדש שעדיין לא עבר ביות, לא עוגנו נורמות ברורות. אבל הן בדרך, חלקנו כבר אימצנו כמה: לא מצלמים מסך מקבוצת פייסבוק סגורה ולא מעבירים תמונות וסרטוני עירום, אבל זה עדיין שטח הפקר. כח גדול עם אחריות בינונית.
כבר דנו בכך שזו תקופה שבה כולם עיתונאים מטעם עצמם. לרוב אומרים את זה בלעג, בכל פעם שמופצת הודעת וואטסאפ שקרית. אבל בכל הנוגע לצילומי מסך, כולנו באמת קצת יותר עיתונאים. אנחנו מספקים מקור, פעמים רבות גם הצלבות, יש לנו חושים בלשיים (כמה פעמים יצא לכם לכתוב את המשפט "ובאותו זמן היא העלתה תמונה לאינסטה, מאותו המקום"). אנחנו אולי סתם רכלנים, אבל עם תשתית ראייתית. בין כל הפייק ניוז, צילומי מסך נותנים לנו תחושה של אמת, או משהו שמתקרב אליה. דיבור הוא אוורירי אבל צילום מסך פשוט שם, הוא מוצק, הוא לא יכול להתנדף לנו מבין האצבעות.
