2207. שימי לב למספר הזה – הפצירה בי הודעת וואטסאפ שקיבלתי בשלוש קבוצות שונות - זהו גם תאריך המוות של אמיר פרישר גוטמן וגם מספר הטלפון לרכישת כרטיסים לאיחוד של היי פייב! לא להאמין, מספר טלפון אקראי שבמקרה הצטלב עם תאריך כלשהו! כמו בניינטיז כשחיברנו אותיות רנדומליות בתנ"ך וגילינו שם את המילים "רצח רבין". צמרמורות.
זה היה השבוע שבו כולנו גילינו את אלוהים. "אין, הכל מכתוב", מלמלו אתאיסטים נרגנים. "אתה לא יכול לברוח, אם רוצים אותך למעלה אתה תלך", הכריזו כופרים קבל עם ואופן ספייס. "טוב, אני לא יודע אם אלוהים, אבל חייב להיות שם משהו", אפילו אגנוסטים פתחו את הנושא לדיון. אה, והיה גם את "ברגע שהתחלתי לשיר את 'עומד על צוק' התפוצצה נורה בבית, איזה פחד" שקראתי בפולמוס פייסבוק סוער תחת הכותרת "אבל תגידו, קארמה זה כאילו יותר גורל או שזה אומר שכל אחד ישלם? מה הקטע?".
לפני שהוכרז מותו של פרישר גוטמן, נערכו תפילות קולקטיבית לשלומו ברחבי פייסבוק. "אמהות מבשלות ביחד" וקבוצות נשים נוספות שיתפו נוסחי תפילה והפצירו בחברות הקבוצה לקרוא כמה פסוקי תהילים למענו. גם סתם אנשים שאינם מסורתיים בשום צורה העלו את "שיר למעלות" או פסוקים אחרים. כל היתר שיתפו פוסט של גוטמן על איך להיזהר מסחף כי איזה טירוף, הוא העלה פוסט על איך להיזהר בים וטבע בעצמו! "אין, הים רצה אותו". מכרים רבים גם גילו לראשונה מונחים דתיים. "את יודעת, הוא ממש לא היה צריך להיכנס למים", סיכמו בתוגה. מה, שאלתי, כי הגוף שלו חלש מכימו וכי זה חוף לא מוכרז וכי לא היה שם מציל? "לא" הם ענו, מזועזעים, "כי בין המצרים עכשיו! לא נכנסים לים בימי בין המצרים, זה הכי ידוע".
יומיים שלמים פייסבוק נראה כמו בעיצומה של הפרשת חלה אחת גדולה ומטורללת. הדתה, אם להשתמש במונחים אקטואליים, שבאופן אירוני הוקדשה לגבר חילוני, גיי, שנישא לבן זוגו, הביא לעולם ילד בפונדקאות בחו"ל ונקבר בקבורה אזרחית. איך מסבירים את זה? כנראה שעל ידי החיבור בין רגשות, נוסטלגיה, וצירוף נסיבות מצער במיוחד.
אם לפני עשר שנים היו אומרים לי שב- 2017 אשב מול פייסבוק ואבכה על מותו של אמיר פרישר גוטמן, הייתי ככל הנראה מבלה מספר דקות בניסיון להיזכר במי מדובר. זה נשמע סביר בערך כמו שאשב מול פייסבוק ואבכה על מותו של עידן יסקין. אבל לחיים, גם למוות, יש נטייה להתגלגל באופן משונה. כל הכוכבים הסתדרו כך שנוצרה הצטלבות בין סיפור מטורף וטראגי, סטטוס חיים ספציפי ולולאת זמן שכולנו לכודים בה. כי אתם יודעים איך זה נוסטלגיה - לשנייה אתה נבוך מתמונות מחרידות שלך מפעם, ורגע אחרי זה כבר עבר מספיק זמן כדי שתצטער שאתה לא נראה ככה יותר. ובעצם, הפאוץ' ההוא היה דווקא חמוד, כבר מותר לקנות את זה שוב? (התשובה, אגב, היא כן).
הייתי בת 16 כשהיי פייב פרצו, העמדתי פנים שאני לא אוהבת אותם כי הרגשתי מבוגרת מדי לזה (כלומר אהבתי את רובי וויליאמס), אבל האזנתי בסתר לשירים. כל הבנות שהעריצו אותם או האזינו להם בסתר, או סלדו אבל עדיין היו נערות בניינטיז, גם הן עכשיו בגילאי 30 עד 40. לא מעט מהן אמהות לילדים בגיל של רוי, בנם של אמיר וינאי. וגם אני. בתוספת שרשרת האירועים הבאמת משונה שפקדה אותו בשנתיים האחרונות - אבחנת סרטן שגויה, טיפולים, גילוי, החלמה ומוות בחגיגות יום השנה להחלמה – איזו ברירה כבר נותרה לי? רק לשבת מול תמונות של הבן שלו ולבכות, ואז לחשוב על גורל.
מכיוון שכולנו בסך הכל די דומים, רבים מצאו את עצמם באותה סיטואציה מופרכת שבמסגרתה הם עוברים מסע רוחני קטן לאיתור משמעות ונתקעים חזיתית בשכינה. לא בגלל ויקטור פראנקל או ניטשה או לאונרד כהן, בגלל אמיר פרישר גוטמן. מי חשב.
ואחרי כל התפילות ודיבורי הגורל וכל האנשים שלרגע מצאו את אלוהים, נשארנו בסוף עם אמא של אמיר. בניגוד לכל היתר, היא עם אלוהים סיימה, כך אמרה לאחר שנקבע מותו של בנה. ופתאום כל הסיבוב הזה הרגיש קצת מטופש, כי אני מבינה אותה, איך אפשר שלא? זאת לא סערת רגשות, זאת המסקנה ההגיונית היחידה. איזו פריבילגיה זאת להרהר בנוכחותה של השגחה עליונה בחייך כשזה נוגע לאנשים אחרים. כשאחרים מתים, אולי יש אלוהים. כשהילד שלך מת, אין.
mako תרבות בפייסבוק