1. ההלוויה
    מסע ההלוויה של שירי, אריאל וכפיר ביבס, שהוציא לצדי הדרכים רבבות אנשים וגרם לכל היתר ליבב מול המסך, הוא אחד מהרגעים המכוננים של השנה וחצי האחרונות (בסדר, יש לא מעט כאלו). מאלו שיחזרו אליהם במוספים חגיגיים לציון עשור למלחמה ובראיונות מיוחדים אחת לתקופה. וזה לא רק בגלל סגירת המעגל עם אחד הסמלים הגדולים של 7 באוקטובר או בגלל שסולידריות היא המקום הכי יפה להוליך אליו צער, אלא בגלל שההלוויה הזו היא הרגע שבו המדינה, כולנו, מתחילים לנוע באיטיות משלב ההישרדות והטראומה, לשלב האבל. המלחמה אומנם עדיין לא הסתיימה, וגם מאבק החטופים רחוק עוד מלהיגמר, אבל במקביל אליהם החל גם הפירוק של כל מה שעברנו. ההפנמה, האבל על אלו שהלכו ועל כל השנה וחצי האחרונות ומלאות האובדן. ומסע של אבל, שמי יודע כמה זמן ייקח והיכן יסתיים, הוא כזה שראוי להתחיל ביחד. 
  2. האמונה
    התפילין של אוהד בן עמי, השבתות והצומות ששמרה אגם ברגר, התפילה בכותל של אמילי דמארי. מסתמן שאמונתם של רבים מהחטופים התחזקה בשבי. מצד אחד זה טבעי, אין אתאיסטים על מטוס מתרסק וזו חתיכת התרסקות מתמשכת. מצד שני, אם בכל זאת ייקלע אפיקורס למטוס, הוא עלול לטעון שהאלוהים שהוציא אותם מהשבי הוא אותו אחד שהכניס אותם לשם. אבל יכול להיות שאלוהים, קיומו או חלקו באירועים - כל זה בכלל לא העניין. האמונה עצמה היא זו שמחזקת, לא המושא שלה. כל אחד שעבר משבר או שניים יודע שתשתית רוחנית כלשהי היא דבר שיכול לסייע לאדם בהתמודדות מורכבת. ואולי בשבי אמונה היא משאב, מחצב של כוחות נפש שניתן לכרות ממנו תקווה.
  3. האותות
    אותות חיים, איזה ביטוי משונה. כזה שמעורר אסוציאציות לסרטי חייזרים, לדיווחים מהחלל החיצון ולהוכחות שאנחנו לא לבד ביקום. אבל כרגע השימוש בו הוא בהקשר של חטופים חיים, מעין מוניטור לב שפתאום מתעורר לחיים ומתחיל לצפצף. הוא חי. ולפי השבים גם הוא חי. ולפי רשתות זרות גם ההוא חי, אבל פצוע. והנה סרטון של עוד אחד, חי. הם חיים. אחרי כל הזמן הזה ותוך כדי הסבל הבלתי נתפס הזה. הם חיים והם מאותתים לנו, לכל מי שעל חללית האם, שנבוא לקחת אותם הביתה.
  4. הפעימות
    החלוקה הזאת לפעימות, מקבצים קטנים של שיבות, מרגישה כמו עינוי מתמשך. אבל אפשר להתנחם בכך שככל הנראה היא הדבר הכי גרוע שקרה למתנגדי העסקה. כי אם כולם היו חוזרים בבת אחת, מסה של חטופים אל מול מסה של אסירים משתחררים, עוד היה אפשר לדבר איכשהו על מחירים, על כדאיות, על סיכונים, כי הכל היה פחות אישי. אבל כשמדי שבת חוזרים שלושה אנשים ואנחנו מתרגשים מחדש עם כל אחד מהם שיוצא מרכב, שמצטלם במסוק, שמחבק בן משפחה - נוצרת אינטימיות ומעורבות רגשית. אנחנו נחשפים לייחודיות ולעולם המלא שהוא כל אחד ואחד מהם. כל פעימה כזו רק חיזקה את התמיכה בעסקה, את ההבנה שאסור לנו לוותר על אף אחד ושכולם, כולם חשובים.

  5. הסולידריות
    צילום חזרתם של השבים למשפחתם, אותו סרטון חיבוק ראשון שכולנו מחכים לו, הוא מאורע פרטי שאיכשהו אנחנו נדחפים לתוכו. וזה לא מובן מאליו, משפחות החטופים מסכימות להכניס מצלמה לרגע הקדוש הזה מסיבה אחת ויחידה - הם יודעים כמה משמעותיים החיבוקים האלו לדעת הקהל ולתמיכה בעסקה. הם יודעים ששווה להקריב את הרגע הפרטי שלהם בשביל אלו שעדיין שם. אחר כך המשפחות והשבים גם ממשיכים להגיע לכיכר ומתבטאים בכל מקום בנוגע להמשך העסקה, כי אסור שאף אחד יישאר מאחור. הערבות ההדדית שלהם היא אחד הדברים הכי יפים שקרו כאן, מאלה שנותנים הרגשה שאולי עוד יכול להיות פה טוב. שווה להצטרף אליהם, מתי שרק אפשר. כי אם אחרי מעל שנה בשבי אור לוי יכול לעמוד בכיכר החטופים עם שלט, גם אנחנו יכולים.