מבין התמורות שחלו בחברה הישראלית בעשור האחרון (בטח יש אי אלו דברים חשובים אבל הייתי מציינת בעיקר את עלייתו של הפופ הכיפי, שובה של הגבה העבה והפופולריות של השם "אדל") ראוי להתעכב על אחת, מינורית אך שאינה נטולת חשיבות: המעבר שלנו לכלים חד פעמיים. פעם היינו יוצאים איתם לפיקניקים או מארגנים מסיבות יום הולדת לפעוטות נטולי סטנדרטים, היום משפחות שלמות אוכלות בהם בליל הסדר ובארוחות שישי. פעם סבתות היו מתאבדות על הפורצלן שלהן, היום הן חוזרות ממקס סטוק עם כוסות פלסטיק שנראות כמו כוסות יין שרק צריך להרכיב להן רגל, וצלחות חד פעמיות לבנות מושקעות עם עיטור זהב מסביב שעלו 2.90 לעשירייה. פעם אחרי ארוחת ערב שגרתית בבית היינו מרוקנים לפח שאריות של חביתה וטוסט ורבים מי יעשה כלים או ידחוף למדיח, היום אנחנו גורפים את כל השולחן (כולל המפה החד פעמית) לשקית זבל עצומה ואז רבים מי יוריד את הפח.
המעבר הזה היה הדרגתי. בהתחלה רק הכוסות, או רק לילדים. הם גם ככה שוברים ומעיפים ומבקשים צלחת חדשה כי העוף שלהם זקוק למרחב בטוח, כזה שמעולם לא שהתה בו אפונה. אחרי זה גם המבוגרים החלו לאכול בצלחות פלסטיק. הרי יש חיקויים כל כך יפים עכשיו, אלו כבר לא הצלחות המעפנות שברגע שמניחים עליהן את המנה השנייה הן מתקפלות פנימה והכל נוזל. בשלב מסוים הלך גם הסכו"ם. הגיוני, אין דבר מחריד יותר מלשטוף סכו"ם. ומי שעוד שמר על צלם אנוש והגיש את הסלטים בקערות ופנכות חרסינה, גילה מהר מאוד שגם את הגרסה החד פעמית שלהן מוכרים. והכל נחמד יחסית, נראה פיין לגמרי, צריך לגעת בהן או להרים אותן כדי להבין שאנחנו זוללים מתוך מרבץ פלסטיק לא מתכלה שעוד עשרים שנה יצוין כסיבת המוות בדו"ח נתיחת גופה של דולפין.
למה זה קרה? נתחיל מהסיבה המובנת מאליה: כי נוצרה אפשרות. נפתחה דלת. כי הם כאן, מבחר של כלי פלסטיק נאים וזולים משונעים ארצה מסין (ו/או דומה) - לצד ערימות נוספות של זבל שאנחנו לא באמת צריכים - ונוחתות בשלל חנויות. נכון, מגמת הכלים מפלסטיק החלה עוד לפני מקס סטוק, אבל עיגונם בחגים ומועדים - שבעבר היה נתפס כאובדן צלם אנוש והיום כמעט והפך לנורמה - הוא תוצאה של מראם המשודרג. הנגישות, הזמינות והתחושה הכמעט אמיתית, עזרו לנו לצלוח את החסמים הפסיכולוגים (המוצדקים, אגב).
יכול להיות שגם לפמיניזם יש חלק בשינוי הזה. לא התנועה הפמיניסטית לכשעצמה, יש לה דברים אחרים על הראש, אלא התובנה שמטלות הבית צריכות להתחלק באופן שוויוני יותר. שגם היא בטח לא נוסחה כך ממש, אלא יותר בכיוון מחשבה אמורפי שכלל את: "שנינו עובדים במשרה מלאה, למה שנינו גם לא מטפלים בבית? נשבר הזין". הבעיה: נשים גילו שאם הן לא שוטפות כלים אף אחד לא שוטף כלים ואין דבר כזה חלוקה שוויונית, יש אאוטסורסינג. במקום להתחלק בניקיון הבית, מביאים עוזרת, במקום להתחלק בגיהוץ, שולחים החוצה (רק חמישה שקלים לחולצה!), במקום לשטוף כלים אוכלים בחד פעמי.
אבל אלו לא רק נשים צעירות וקרייריסטיות שאין להן זמן, אלא גם סבתות. הן לא תמיד עדכניות בהכל, אבל בהחלט עדכנו אותנו בזה שנמאס להן לארח אותנו, עשרים הנכדים המציקים, בצלחות היפות. כלים חד פעמיים הם גם פתרון לשלל בעיות כשרות, אולי זה המקור לסטריאוטיפ שלפיו הם נמצאים בעיקר בשימוש בבתים מזרחיים. לא ברור עד כמה זה נכון, הם נצפו בבתים מגוונים ביותר, גם המון אצל חרדים, והגיוני שיהיה קשר בין כמות הילדים לבין פתרון החד"פ פשוט כי זה מהווה עזרה גדולה יותר למשפחות. אצל עינב בובליל, כפי שראינו ב"אמא מחליפה", זה חלק מאתוס הניקיון המוגזם, שיחד עם גלונים של אקונומיקה אמור לשמור על הבית מפני טינופת או רמזים אחרים לכך שהתגלו עליו חיים.
ובכלל, ניצחונם של הכלים החד פעמיים הוא גם כשלונו של המדיח. זה הרגע שבו עמדנו מול מדיח הכלים והודנו שמדובר בטרחה, שזאת הייתה פניה טכנולוגית לא נכונה, שאלוהים אדירים הייתי כבר מעביר סקוץ' וזהו יא חתיכת מכשיר מפגר.
עכשיו, חייבים להקדיש רגע לזווית האקולוגית המנג'סת, סליחה מראש: אלו לא באמת כלים חד פעמיים כי הם לא מתכלים, צריך לקרוא להם כלי נצח. יש בהם חומרים רעילים שנספגים בקרקע, הם רוצחים את האוקיאנוסים והורגים בעלי חיים חמודים שבטעות בולעים אותם. השימוש התכוף בכלים חד פעמיים הוא חזירות אנושית והצורה הפשוטה ביותר של לראות רק את עצמנו. כלי פלסטיק הם טרגדיה וצריכים לצאת מהחוק, או לפחות לעבור דה לגיטימציה חברתית. להשתמש בכלי פלסטיק צריך להיות כמו לקטוף פרחי בר או לבזבז מים, משהו שאולי לפעמים יוצא, אבל אנחנו משתדלים שלא כי יודעים שזה לא לעניין. זה הזמן לציין שגם יש כלים חד פעמיים מתכלים והם האופציה העדיפה למי שלא מסוגל בלי.
נחזור לענייננו: הפמיניזם, הסבתות, הנוחות והמחיר ניצחו את האקולוגיה, והאמת שאפשר להבין את זה. אבל מה שמדהים זה שהם ניצחו גם את החלקיק ההוא ברוח האנושית שגורם לנו לרצות את הטוב ביותר. בואו נודה על האמת, אם לפני עשר שנים פסח כלל את הכלים הכי יפים בעוד שכעת הלילה הזה כולו פעמית סטור, כנראה שהורדתם סטנדרטים. זה לא שכלים חד פעמיים נעימים בדיוק כמו הכלים הרגילים, התחושה שלהם תמיד תהיה קצת פח, פשוט בשקלול שטיפת הצלחות שאחרי הם שווים את זה. האדם תמיד שאף ליותר, כאן יש לו יותר והוא בכוונה הולך על פחות, מנמיך, חוסך טרחה אבל גם חוסך על עצמו. כל ארוחה משפחתית שאכלנו בכלים חד פעמיים היא פשרה, היא ארוחה שבה התייחסנו אל עצמנו, אל המשפחה שלנו ואל האוכל שלנו פחות יפה ממה שמגיע לנו. כלים חד פעמיים הם לא רק הסמל לנוחות אגואיסטית בעולם המודרני, אלא לכניעה. להודאה בכך שהחיים האלו גדולים עלינו. שיש רגעים שבהם הדבר היחיד שעומד בינינו לבין קריסה זה כיור ריק, והקש האחרון יכול להיות שטיפת צלחת.