יש משהו חמוד בלראות את ביבי צוחק על תחלופת הגוונים המסקרנת בשיערו. "הכל נהדר", הוא אומר בסרטון החג שלו עם שרה, "הכל פורח ויפה, הכל ירוק, קצת חום, ואני לא מדבר על צבע השיער שלי כן?" (שרה מצחקקת, חלקת יער קמלה) "אגב אומרים שחום זה האפור החדש, אבל אני מבטיח - חכו כמה שבועות והאפור הישן יצמח, העיקר שיהיה לכם חג שמח". נגישות, קבלה, הומור עצמי, אהבה למדינה שממש כמוהו, משנה צבעיה עם חילופי העונות. חום, ירוק, אפרפר.
האם אנחנו צריכים להתעסק בצבע השיער של ראש הממשלה? לא. ממגוון סיבות - הרי אם מישהו יעשה את זה לפוליטיקאית מיד נמחה על זלזול והשטחה, מי יעז לדבר על בוטוקס של חברות כנסת? זה דיון ששמור למחשכי הוואטסאפ. ואם להיות הוגנים, גם רוב הסיכויים שזה לא שביבי אוהב צבעי פסטל רכים והחליט להפוך לסוכריית דרז'ה אנושית. הסגול והירוק הם ככל הנראה תאונות מצערות, סביר להניח שהוא מתבאס עליהן, הגיוני שיש לו פחות זמן מאתנו לטפל בנושא. אבל הסיבה המרכזית היא שזה פשוט לא העניין. זאת הסחת דעת מתפקודו כראש ממשלה, אנחנו מתעניינים בזוטות במקום לשאול אותו שאלות הרבה יותר מהותיות.
פוליטיקאים, לרוב, מקפידים על חיצוניות עקבית ומוכרת, לאורך שנים הם נראים בדיוק אותו הדבר, רק זקנים יותר. שיערם מאפיר תוך מספר ימים מכניסתם לתפקיד כתוצאה מטרדות הרות גורל, כאלה שנובעות מתפקידם כמקבלי החלטות שמשפיעות על מיליונים. יאיר לפיד הלבין ברגע שנכנס לפוליטיקה, גם שיערו של אובמה האפיר בן ליל. ככה זה כשאתה מנהיג. מדי יום אתה לוחץ על כפתורים אדומים או מעביר חוקים שהופכים אנשים לעניים יותר או עשירים יותר או עצובים יותר, הנימוס המינימלי הוא להאפיר בצדעיים. זאת דרכם לומר "לא קל לי, אני דואג, העבודה שלי קשה, אני משלם מחיר". פוליטיקאי עם שיער חום הוא צעיר וחסר ניסיון או שפשוט לא אכפת לו מספיק.
אבל כאמור, מלבד שיער אפור נדיר לראות שינויים חיצוניים משמעותיים. אין הרבה מנהיגים שפתאום מגדלים זקן, הם לא יכולים להרשות לעצמם שמישהו לא יזהה אותם בשלט חוצות (כאילו, חוץ מאהוד ברק שככל הנראה מעדיף את זה). כולנו נסכים ששפם זה בכלל דיל ברייקר, אם ביבי מגדל שפם הוא לא מסיים קדנציה. כי הדבר היחיד שחשוב לפוליטיקאי זה לשדר אמינות ומבחינה פסיכולוגית, עבור קהל המצביעים התבוני שהוא אנחנו, מי שישנה את מראהו באופן קיצוני ישנה גם את דעותיו.
ביבי, איכשהו, ניצח את זה. אפור, לבן, חום, סגול, ירקרק, ג'ינג'י, הכל הולך. פופ ארט אנדי וורהולי, ביבי בתפקיד מרלין מונרו. הוא הסתובב עם שיער סגול הרבה לפני שטראמפ, עוד אדם עם פריזורה מסעירה, נבחר לנשיאות ארה"ב. שניהם, כרגע, מרתקים חיצונית יותר מליידי גאגא. כי איך אפשר להמנע מהעיסוק בזה? מעבר לכך שזה מהפנט, יש בזה משהו חשוף. חרך הצצה נדיר לצד פגיע אצל האיש הכי חזק שאנחנו מכירים. בין אם מדובר בשמפו שבטעות מחליף לו את הגוונים, בתאונות עם תכשירים כימיים, בספר אישי שובב או בתאורה בעייתית, ברור שזה אישיו. לא רק עבורנו, עבורו. הוא מביט בראי ומראה שערו מטריד אותו, אחרת הוא לא היה טורח.
נתניהו הוא גם פוליטיקאי שמודע למראהו החיצוני – הרי הוא נחשב לחתיך ומתאפר עוד מהניינטיז, מה שהופך את ביזאר השיער לבולט אפילו יותר.אז בין אם זאת הדלילות, הלובן, או ההזדקנות, זה מעסיק אותו. ובמקום להעמיד פנים שהוא מעל כל זה, הוא משנה ומתנסה בקפריזיות השמורה, מבחינה סטריאוטיפית, לנשים שאיבדו שליטה על הרגלי הפלסטיקה שלהן, דונטלה ורסצ'ה של התסרוקות. וזה לא שגברים לא מתעסקים בשיערם, הם כן, אבל העיסוק הזה תמיד כלל ניסיון הסתרה. הסיבה שכולם לעגו לאבי בניהו הייתה שלוש השערות שהוא חשב שמסתירות לו את הפדחת. בין אם אלו פאות מפוארות או תסרוקת הלוואה וחיסכון, גברים תמיד העמידו פנים שהנושא לא קיים. ביבי לא רק שמודה בזה, הוא גם שם את זה בפרונט. מה שלינה דנהאם עשתה לצלוליטיס הוא עושה לצביעת השיער הגברית. "חכו כמה שבועות והאפור הישן יצמח", הוא מבטיח, ואז יוחלף בגוון חד קרן שפופולרי בפינטרסט. וגם עליו נדבר, אין לנו ברירה, אחנו רק בני אדם.
