"תקצרי". זה מה שאמר ח"כ דוד ביטן לשרי גת, דודתה של כרמל גת שנרצחה בשבי. "תקצרי", הוא חזר על המילה אל מול מבטה ההמום, "את חוזרת על עצמך". הרגע הזה הפך לאחד משני הסרטונים המדוברים של השבוע, יחד עם הסרטון של עדי אשכנזי מוועדת הכנסת. על שני הסרטונים האלו ועל שתי הנשים האלו כדאי להתעכב לרגע, אפילו בשבוע כזה שבו התרחשו מאורעות מטלטלים כמו הגירושים של נינט.
אפשר להבין מדוע הסרטונים האלו הפכו לוויראליים. שניהם כוללים התפרצויות רגשיות עוצמתיות מול אטימות מערכתית, כזו שעדיין מצליחה להפתיע. אבל רגע לפני שנדבר עליהם, אולי שווה לומר מילה על הקונספט הזה של אזרחים שמגיעים לוועדות הכנסת: אם יצא לכם לעשות זאת, אתם בטח יודעים שמדובר בתהליך אפור, מסובך ומשעמם אימים. כזה שכולל מילוי טופס בקשה להיכנס לדיון ושליחתו, המתנה לקישור להרשמה, הצקה טלפונית עד שהוא מגיע ואז מילוי טופס נוסף.
אחרי כל זה יש להגיע לפחות חצי שעה לפני הדיון כדי לעבור בידוק בטחוני ולקבל תג ואז ללכת ולחפש את האולם שבו מתקיימת הוועדה. אם רוצים לדבר שם אז יש להגיש פתק עם בקשה רשמית למנהל הדיון, שככל הנראה יתעלם ממנה ולא יהיה מנוס מלהתפרץ למיקרופון. האנשים הפשוטים שטורחים לעשות זאת, שנחושים להשתמש בכל הכלים שהדמוקרטיה מאפשרת להם על מנת להשמיע את קולם ולא נואשים מול בירוקרטיה סיזיפית - אלו גיבורים אמיתיים. הם לא צריכים לקצר כלום.
"תקצרי, את חוזרת על עצמך". איזו ערלות לב. כאילו שרי גת הגיעה לוועדה אפרורית בנושא תיקון סעיף בהצעת חוק הנוגעת לכבישי אגרה ולא על מנת לדבר על אחיינית שלה שנרצחה בשבי לפני חודשיים. כאילו ששנה בשבי זה דבר שאפשר איכשהו לקצר. נכון שכבר התרגלנו, שרק השבוע לא אפשרו למשפחות חטופים להיכנס לטקס לזכר נרצחי 7 באוקטובר בכנסת וגם אמרו לגיסתו של החטוף עופר קלדרון את המשפט הבלתי ייאמן - "כבר שנה אנחנו מכילים אתכם, אבל די, לא עוד". ועדיין, ה"תקצרי, את חוזרת על עצמך" הזה הצליח לכווץ את הלב.
יש במשפט הזה משהו שמזכיר קצת את "את משעממת" מלפני שש שנים, של ביבי לאורנה פרץ מקריית שמונה. בשני המקרים היה מדובר בנשים שבאו בתלונה לגורם אחראי - פרץ, בזמן נאום של נתניהו בקריית שמונה, התרעמה על כך שלתושבי העיר אין מענה רפואי סביר בסביבה. שרי גת דיברה על כך שלא מחזירים 101 חטופים משבי החמאס כבר מעל שנה. אי אפשר שלא לתהות אם ביטן היה משתמש בניסוח הזה על נציג גבר. הרי "משעממת", ו"תקצרי" ו"את חוזרת על עצמך" אלו עלבונות שמופנים כלפי נשים, כמו "היסטרית" או "חמוצה".
וזה מדהים שגם כשהן ידברו על חוסר צדק חלוקתי שמונע מחבל ארץ שלם גישה למשאבים רפואיים, וגם אם הן ידברו על שבויים שנרצחים בעזה - הן עדיין יזכו ליחס של תרנגולות קרקרניות ומשעממות שאוכלות את הראש לאנשים חשובים. הנה, אורנה פרץ, בסוף פתרו לך את הבעיה. אומנם עדיין אין בית חולים בקריית שמונה, אבל גם לא צריך אחד כי אין קריית שמונה, מרוצה עכשיו? יש להניח שבבעיית החטופים יטפלו באותו האופן. אז די להיות נודניקיות, הא?
בואו נעבור רגע לנאום של עדי אשכנזי בכנסת. הוא היה כל כך מרשים כי היו בו את היכולות הוורבליות והפרפורמטיביות שלה כסטנדאפיסטית ושחקנית, אבל עם תוכן פוליטי וכואב, של אזרחית שפשוט ממוטטת מהמצב. אותו כישרון שיש לה על הבמה ניכר גם כאן - טיימינג, ביטויים לא נדושים כמו "המדינה הבריזה" ויכולות לתפוס את הקהל ולהחזיק את החדר, שאותם היא תיעלה לצורך אחר. זה לא מובן מאליו, זה מרשים וזה אמיץ.
קצת כמו שרי גת, גם אשכנזי לא אמרה משהו שלא נאמר כבר באינספור צורות אחרות. היא דיברה על הפקרת החטופים ואדישות השלטון, דברים ששמענו וקראנו כבר בשלל אופנים. אבל זה היה מופע כל כך חזק בגלל האותנטיות והכאב שהיא הביעה מול האדישות שמולה. אותה אדישות שמגולמת ב"תקצרי" של ביטן. גם את העלבון והכאב במבטה של גת אי אפשר היה לפספס, התדהמה שבלהבין שמול הדבר הזה היא עומדת.
מה שיש בשני הסרטונים האלו לא קשור לדעה פוליטית אלא לרגש, להלך רוח, לתחושת ההפקרה מול שלטון אטום ואדיש שמבקש ממך לא להרים את הקול, כאילו שמה שמשנה זה הצורה שבה נאמרים הדברים ולא הדברים עצמם.
ואולי מה שמאיר במעט את הייאוש הגדול הם האנשים האלו, שכולנו צריכים, כל יום, להיות טיפה יותר כמוהם: עדי אשכנזי שלא מפחדת לצעוק ולבכות מול המיקרופון בכנסת. האנשים הקטנים שכל בוקר מחדש ממלאים טפסים משעממים כדי להשתתף בוועדות הכנסת. שרי גת שמתעקשת לא לקצר, לחזור על עצמה, שוב ושוב. כי רק ככה, אולי, מישהו בסוף יבין.