למה התבוננו בכזו התלהבות בתמונת גופתו של סינוואר? אולי כדי להאמין. כי קיבלנו ידיעות על מותו בעבר, הן תמיד התבררו כטעות או זיוף. טבעי שרמת האמינות תרד עם הזמן לדרגת "הועבר פעמים רבות" בוואטסאפ. אבל תמונת גופה היא הוכחה, היא סוגרת את הנושא, היא לא משאירה פתח סודי או מנהרה קטנה שממנה הוא עלול לצוץ ולצרוח "הפתעה!".
אבל מה זה נתן לנו? אולי לפחד טיפה פחות. אנשים שאנו מפחדים מהם הופכים לגדולים יותר בראש שלנו ממה שהם באמת, וגם סינוואר כבר קיבל ממדים מיתיים. אולי "ארץ נהדרת" עשו ממנו עכבר, אבל התקיימו בו אלמנטים וולדרמורטיים. הוא כבר עלה מדרגת טרוריסט לדרגת "אדריכל 7 באוקטובר" או, בקרב חובבי הלעז, "ארכיטקט". שזה כמו טרוריסט רגיל רק עם תואר. לרגעים היה נדמה שלהרוג אותו, כמו לצלם תמונת ירח טובה באייפון, זה כנראה בלתי אפשרי. אבל תמונת גופתו והעיסוק האקססיבי בכל מה שמצאו לידה, מקטין אותו בחזרה. סתם גופה, אדם מת, לידו חבילת טישו, קוצץ ציפורניים ומנטוס. ואפילו לא מנטוס פירות, סתם מנטה רגיל. אם אנחנו כבר ב"הארי פוטר" - איזה הורקרוקסים מאכזבים.
אז מה הבעיה עם זה? הרי ראינו מספיק תמונות של גופות השנה. יותר מדי. בטלגרם, ברשתות, בסרטי דוקו. לראות גופה זה קטן עלינו ובטח גופה של אויב, אדם שאנחנו שמחים על מותו. אבל הקהות הזאת היא לא דבר שבריא לנו. חשיפה לתמונות כאלו, במיוחד אם היא ממושכת ובכמויות גדולה, יכולה ליצור ניתוק רגשי ופוסט-טראומה. היא עלולה גם לנרמל מוות, לשחוק אמות מידה מוסריות, לראות בפגיעה פיזית כפתרון לקונפליקטים - אנחנו לא חסינים בפני תהליכים כאלה.
בהתענגות הזאת יש משהו לא הומני. לא כלפי סינוואר, אלא כלפינו. זה לא נכון לנו. תמונות של גופות מקמטות לנו את הנשמה בגלל האלימות שיש בהן, גם אם מדובר בגופות של אנשים רעים. הן נצרבות והן משנות לנו משהו עמוק בפנים. אנחנו חייבים לשמור על עצמנו ולא להפוך לאנשים שחוגגים מוות, שרואים תקריב של חור בראש ולא מזדעזעים או מסיטים מבט.
לא היו צריכים להראות את תמונת גופתו הלא מצונזרת של סינוואר בטלוויזיה ובאתרים. נכון שכולם קיבלו אותה כבר לסלולרי, אבל גופי תקשורת הם לא וואטסאפ - יש להם אחריות. אחריות חדשותית, אחריות מוסרית, אחריות על נפשם של הצופים והגולשים ואחריות לראות את התמונה הגדולה. ובתמונה הגדולה, נקמה זה סתם. העיסוק היחידי במותו של סינוואר צריך להיות באופנים שבהם המוות הזה יהיה מנוף לשינוי עתידי. לא שמחת השנאה, אלא שינוי המציאות. החזרת החטופים, התקדמות אל עבר סיום המלחמה, החלמה ושיקום.
לרצות נקמה זה טבעי, זו הסיבה לכותרות כמו "נסראללה מת בחנק ובייסורים בבונקר". תמונה מחרידה של גופה או תיאורי מוות נוראי גורמים לנו להרגיש שלא רק נפטרנו מאדם שהרס את חיינו, אלא גם הענשנו אותו. אנחנו לא רוצים את אויבינו רק מתים, אלא גם סובלים. אבל כולנו זוכרים לגבי מי שמענו את ההגדרות "סובלים" ו"מתים", נכון? אין ערך אמיתי במוות של סינוואר אם הוא לא יהווה מנוף להשבת החטופים. עדיפות לכולם, אבל נסתפק גם בפחות. אפילו אחד. חטוף חי אחד שווה יותר מסינוואר מת. כולם יסכימו שתמונת חטופים שבים הביתה הייתה משמחת יותר מתמונת גופה, כי מוות זה משהו שאנחנו מסתפקים בו רק כשאין חיים.