כולם בשמונה שש עשרה. כלומר 8-16,  שזאת תזונה שכוללת צום לסירוגין. היא תוחמת את זמן האכילה היומי לשמונה שעות, וביתר שש עשרה השעות צמים. חלק משעות הצום הן שעות השינה, אבל בכל אופן שבו נסדר את השעות, יוצא שנתחיל לאכול מאוחר ונפסיק לאכול בערך שעתיים לפני שמתחיל MKR. נגיד - ארוחת בוקר בעשר וארוחת ערב בשש. תורידו או תעלו שעה. בשקלול מופעים ברשתות החברתיות ואינטואיציה שאינה מבוססת על כלום, זאת הדיאטה שהכי מתרחשת כרגע. יש אנשים שיבקשו לחדד קצת מבחינה סמנטית ויסבירו לכם שהם מעדיפים לא לקרוא לזה דיאטה אלא "אורח חיים", וזה בסדר, תזרמו איתם, הם ערים משש בבוקר ומחכים כבר לאחת עשרה כדי להתחיל לאכול.

כחובבת טרנדים בריאותיים מתחלפים, ברור שקפצתי גם על העגלה הזאת. על טרנד התזונה הקודם - הדיאטה הקטוגנית - דילגתי כי היה מסובך מדי, ואני מודה שהרגשתי פומו כשכולם סביבי חזרו על המילה "קטו". אבל לא הפעם, אני עמוק בשמונה שש עשרה, אני מתה על שמונה שש עשרה, אני מהווה הוכחה חיה לסתגלנות אנושית, ולצערי גם לנוקשות מטבולית כי בינתיים לא ירדתי גרם.

דיאטה (צילום: Shutterstock/Syda Productions)
תמונת דיאטה גנרית|צילום: Shutterstock/Syda Productions

טרנדים של דיאטות זה דבר מרתק, כי הם מוכיחים עד כמה קל לנו להשתנות תודעתית. להתמסר למקבץ חוקים, לעתים כאלו שסתרו את כל מה שהאמנו בו לפני כן ולהתייחס אליהם, לזמן מה, כאל עובדות נצחיות. קחו למשל את כל נושא ארוחת הבוקר. שנים דחפו לנו את המסר שארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביום. אתם לא רעבים בבוקר? זה לא משנה, תכריחו את עצמכם לאכול משהו כשאתם קמים כי זה נורא בריא ובכלל, זה תורם לשריפת הקלוריות במהלך היום ומצמצם אכילה בהמשכו. והנה באה שיטת ה-8-16 ואומרת - עזבו אתכם מארוחת בוקר. אתם ממש לא חייבים לאכול כלום איך שאתם קמים. להיפך, אתם צריכים לחכות ולהתאפק כמה שאתם מצליחים ולדחות את האכילה שלכם בשעות ארוכות. גם קוסנפציית ה"חמש ארוחות קטנות" והאכילה מדי שעתיים או שלוש כדי לא ליצור פערים גדולים מדי בין הארוחות בוטלה לפתע. פערים זה מעולה! פער של 16 שעות צום במיוחד. הסביר עילג לפיו "כשלא אוכלים הגוף נלחץ ושורף שריר" הפך להסבר עילג אחר לפיו "כשלא אוכלים הגוף נכנס לשריפת תאי שומן".

גם הסתמכות על מקורות קדומים מפוקפקים בסגנון "אבותינו הקדמונים לא אכלו ארוחות מסודרות אלא משהו קטן שליקטו פעם בשעתיים שלוש", הפכו להסתמכות על מקורות קדומים ומפוקפקים אחרים שטוענים ש"אבותנו הקדמוניים היו צמים לפחות 16 שעות עד שהיו משיגים בשר ציד". הכל בניסיון להישמע סמכותיים ורציניים ולא קורבנות אופנה. כאילו כל דבר שאנחנו עושים חייב להיות תולדה של מחקר מדעי, כמותי, איכותני והיסטורי ולא של סקרנות בריאה, חיבה לטרנדים ומבנה אישיות גמיש.

אלו היו החוקים

אני אוהבת את שמונה-שש עשרה בגלל הפשטות. אין שום צורך להפריד מרכיבים, לבשל דברים מיוחדים, להתארגן מראש על קניות, לחשוב יותר מדי. אין בה תפריט שכולל קמח כוסמין, את הצורך לאדות דברים או לפשפש בציציות מרכיבי מוצר בחיפוש אחר סוכר סמוי, לא תצטרכו גם לקנות נינג'ה בשביל שייקים ירוקים בבקרים.

אורח החיים הזה נטול התעסקות, יש בו חוק אחד בלבד: בחלק מהשעות מותר לאכול, ברובן לא. כמו גרמלינסים. יש משהו פשוט נורא במוחלטות הזאת. מגבלה אחת שאולי עלולה לייסר מדי פעם, אבל היא גם משחררת מחשיבה ומחישובים. ברור שמי שרוצה לרדת במשקל חייב לאכול פחות במהלך שמונה השעות המותרות, אבל זה כבר איש איש ושיקוליו. הדיאטה הזאת היא על אוכל, היא על זמן. בואו נתחיל בלתחום את הזמן שבו אנחנו אוכלים, לנטרל את מוח הנשנשת הטורדני, הפעיל תמידית, מעניין מה יתפוס את כל המקום שהולך להתפנות שם.

זה לא קשה, אבל זה משונה. להפסיק לאכול בשש או שבע מתגלה כמוזר רגשית. מי אנחנו בלי לאכול מול הטלוויזיה? מה עושים עם הידיים והפה? 8-16 מפחית את צריכת הריאליטי, כי ריאליטי מעודד אכילה (גם כשהוא לא על אוכל) וסדרות מתוסרטות פחות. אי אפשר לראות "הישרדות" עם כוס מים קרים, יש חלק שלם במוח שמקשר את גיא זוארץ עם נשנושים. וזה מוזר וסגפני, זה לא לקחת חלק בחוויה קולקטיבית - האכילה מול הטלוויזיה, וגם ההבנה עד כמה האוכל והטלוויזיה מקושרים. פתאום אנחנו קצת רוחות רפאים, מביטים מבחוץ על הדברים היומיומיים שכולם עושים ומבינים עד כמה הם אוטומטיים.

צום מיצים (צילום: puhhha, Shutterstock)
אין צורך, תודה|צילום: puhhha, Shutterstock

8-16 זה אורח חיים שלא מאפשר אכילה רגשית. כלומר, זה מאפשר אותה בשמונה שעות תחומות מראש, אבל אכילה רגשית מתנהלת, לרוב, מחוץ לגבולות של זמן, מרחב ושליטה, באחת עשרה בלילה במטבח חשוך מול אורו של המקרר או בסחרחרת בינג' של סופ"ש. זה מוציא מהמשוואה אוכל כצורת התמודדות, ומאלץ אותנו לפנות לאפיקים אחרים.  

מה שכן נכנס למשוואה זה עניין הרעב. 8-16 היא שיטה שרעבים בה. מי שקם בשש בבוקר ואוכל רק באחת עשרה, אחרי שלא אכל משבע בערב ביום שלפני, יהיה רעב. רעב ממש, ברמה של קרקורי בטן ושל לצפות בסרטון של רוי בוי והבדואים בשביל העוגיה. ויש בזה משהו מרענן, ברעב. אחרי מליון דיאטות שמחלקות מזון בקיצובים מונעי רעב ומלאי תחליפים דלים ואז תחליפים דלים לתחליפים הדלים, פתאום אנחנו רעבים. איזו תחושה חדשה ומסקרנת! זה על סף המרענן. מסתבר שמותר, למרות כל מה שניסו ללמד אותנו במהלך חיינו בעולם המערבי, להיות לפעמים גם סתם רעבים (במיוחד אחרי שויתרנו על הארוחה הכי חשובה ביום). כמה זמן זה יחזיק? עד שיגיע הדבר הבא, כנראה, שאולי הפעם יוכיח לנו מעבר לכל ספק שהגוף האנושי סולד ממים, בתוספת הסברים מדעיים על מולקולות מימן וחמצן ותזכורת לכך שלאבותנו הקדמונים הייתה גישה למי שתייה רק פעמיים בשבוע.