"שלום, כאן גיל חובב, נא לא לשאת נשק בבית הנתיבות", קידם את פנינו קולו המתנגן של חובב בכניסה לבית הנתיבות, כינוי מעט מורבידי לנמל תעופה שתמיד גורם לי להרהר במוות. אבל האמת שכל ביקור בנתב"ג גורם לי להרהר במוות, והאשמה היא לא בבחירת הפרזנטורים העדכנית שלהם, אם כי היא די משונה בעיני: גיל חובב ממלא את הרמקולים, אוריאל יקותיאל מרוח בענק על הקירות. שני אנשים שמוכרים רק לאוזן ולעין הישראלית במקום הכי קוסמופוליטי במדינה. תיירים שנוחתים זה עתה מצרפת או ארה"ב או יפן - הישראלים הראשונים שהם רואים ושומעים הם גיל חובב ואוריאל יקותיאל. מה הם חושבים עלינו? הם לא בקיאים בניואנסים, הם לא יודעים שיקותיאל הוא גיי אייקון חמוד מ"המירוץ למיליון", הם חושבים שהוא עוד בחור מזרח תיכוני חייכן המטפח שפם. וגיל חובב? אנשים שמעולם לא ראו פרק של "שום פלפל ושמן זית" יחשבו שמדובר בסתם אדם חביב ורך דיבור שמתעקש לשרבב את שמו לכל הודעה. "כאן גיל חובב, נא לא לעשן בבית הנתיבות". "כאן גיל חובב, נא לא לשאת נשק בבית הנתיבות". האם גיל חובב הוא סמכות? ואם לא היינו יודעים את שמו, היינו מנסים להבריח סכין קפיצית, גז פלפל ושני רימוני הלם לטרמינל 3?
אני שונאת את נתב"ג מסיבות רבות, חרדת הטיסה הפרטית שלי היא רק אחת מהן. הגיוני לחשוב שככל שתטוס יותר תפחד פחות, זה שקר. טיפול בחשיפה לא עוזר כאן, חרדת טיסות גוברת עם הגיל. אולי בגלל שככל שאתה טס יותר אתה מרגיש שמתישהו, סטטיסטית, יגיע תורך, ואולי בגלל שעם כל טיסה יש לך קצת יותר לאבד. לונדון של לפני חמש שנים – חתול. לונדון של לפני שנה – ילד וחתול. לונדון של עוד ארבע שנים – היתכנות לשני ילדים וחתול. וכן, אני יודעת, סטטיסטית יש יותר סיכוי למות בתאונת דרכים, הגיון לא יעזור פה. אגב, סטטיסטית יש גם יותר סיכוי לשרוד תאונת דרכים.
אבל חרדת הטיסות היא נפוצה, על חרדת נתב"ג אף אחד לא מדבר. כי זאת לא רק הטיסה, זאת החבילה כולה שארזת לבד. אני מקנאה באנשים שעבורם הטרמינל הוא מקום פלאי, כזה ששווה לכתוב עליו שירים של דודו אהרון, שער בין מימדים שייקח אותך, ולו לזמן קצר, למקום טוב יותר. בשבילי זה המקום שבו נגזלות ממני שאריות השליטה האחרונות על חיי, רגע לפני שאטפס, מרצוני החופשי, אל תוך צינור מתכת שיוביל אל מותי. מקום שבו אני רשמית עדיין בישראל, אבל רגשית כבר לא באף מדינה. טריטוריה בינלאומית, נעדרת זמן, מקום, יום או לילה. הכל שם תמיד פתוח ומואר ואנשים אוכלים פיצה בתשע בבוקר. גרסה אינסומנית ומסויטת של המציאות (האפסייד דאון, אם אתם חובבי Stranger Things), שהחוקים בו שונים והאוויר בו אחר ויש בו דיוטי פרי, שזה מקום יקר להחריד שמעמיד פני זול. שלמו באיזה מטבע שבא לכם, רק תראו כרטיס עלייה למטוס כי בלעדיו אין לכם זכות קיום (כי ברור שתכננתי להסתנן לנתב"ג בזדון רק בשביל לאכול כריך יבשושי ואנמי במחיר מופקע בלי באמת לטוס לשום מקום). הזמן בנתב"ג תמיד יעבור לאט יותר וגופכם כבר לא ברשותכם, כל אחד יכול להפקיעו לצורך חיפוש יסודי, ממשש, פולשני ומשפיל.
קחו כדורי הרגעה (פריז), שינה (ניו יורק), עזרים צמחיים (יוון) או את כולם עם כוס יין (אוסטרליה), אבל אם יש משהו שלא תצליחו לאלחש זה את ההתשה הבלתי נסבלת שהופכת גיחה קצרה וישירה ליעד אירופאי, למסע של עשר שעות שבסופו תרגישו רצוצים, הלומים, מיוזעים ומרוטי עצבים. נסיעה לשדה, המתנה של שעתיים, עיכוב של שעה, טיסה של ארבע שעות שתהיה חוויה איומה, מלאה בגופים דחוקים זה לזה באינטימיות כפויה, טמפרטורה לא נוחה, גפיים נטולות תחושה והידיעה המצמיתה שמתישהו תאלץ לפקוד את שירותי הצינוק עם הרעש המחריד. נכון, לא מנומס להרגיש ככה כשאתם בדרך לחופשה. לואי סי. קיי כבר סיפר בדיחות מעולות על אנשי עולם ראשון כמוני, שעבורם כל חוסר נוחות מתמשך הוא המקבילה הרגשית לסדנת שבי. אבל יודעים משהו? לואי סי. קיי טס מחלקה ראשונה. אני טסתי אפ. שיזדיין.
אבל העיקר שנחתנו בשלום, אתם אומרים לעצמכם עם ההגעה ליעד. בניגוד למבחנים במתמטיקה ולמשלי עזרה עצמית, הדרך לא חשובה כאן. ונכון, בסוף הגענו והיה כיף לאללה, אבל אני לא מסוגלת לקחת חלק בהדחקה הקולקטיבית הזאת. אני זוכרת הכל. אף אדם בחליפה שחורה לא חיכה לי מחוץ לשדה, סינוור אותי עם מחיקון וגרם לי לשכוח את הדרך הלוך, הדרך חזור, וכל הנתב"גים שבאמצע.