1. אפשר לומר ש"העשירים החדשים", סרטה של שי-לי שינדלר, בא לנו לא משהו. כלומר, לא התעוררה האמפתיה שאולי היא ציפתה לקבל מהצופים לאחר שתתאר להם – על רקע צילומים רחבים של בתי יוקרה ושיר הפתיחה של "שקרים קטנים גדולים" - את המורכבות שבלהיות נורא עשירים. שינדלר, שבן זוגה עשה אקזיט של כמה מאות מיליונים, דילגה בסרט בין כמה מליאנים שהסכימו לדבר למצלמה לבין הקואוצ'רית והחברים שלה שאמרו לה שהיא מהממת, וכשהיא מתעקשת לשלם עליהם במסעדות הם צריכים ללמוד לאפשר לה לתת, או משהו כזה. סליחה, קשה להתרכז בצפייה כשהכינור הקטן בעולם כל הזמן מנגן ברקע. 
  2. כשאיתן סטיבה, המיליארדר הישראלי, התראיין מהחלל החיצון הוא אמר שהוא "ממליץ על החוויה למי שיכול להרשות לעצמו". נחזור על זה – הוא ממליץ על החוויה, שהיא טיסה לחלל ב-50 מיליון דולר, למי שיכול להרשות לעצמו. מאז הפך המשפט הזה למם מצחיק במיוחד ברשת, כי אי אפשר להתעלם מרמת הניתוק שבו, שכשחושבים על זה, קצת מזכירה את זו של סרט על זה שקשה להיות עשירים. כאילו, סביר להניח ששינדלר עדיין תמליץ על חוויית האקזיט, למי שיכול להרשות לעצמו, אבל זה לא קל!
  3. "למה אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה להתנצל?" תוהה שינדלר, היא מנסה להבין אין להפסיק לחוש לא בנוח מכך שיש לה כל כך הרבה כסף. אבל למה? זה רק אומר שהאינסטינקטים שלה טובים והלב שלה במקום הנכון. 300 מליון דולר (כן, ברור שזה פחות) זה יותר מדי כסף, זה כסף של מדינות קטנות, זה כסף שגורם לך לעשות דברים מיותרים כמו לטוס בחללית או לקנות את טוויטר, לאף בן אדם לא אמור להיות כל כך הרבה כסף. אז כן, זה ממש בסדר להרגיש איתו לא בנוח.
  4. האם צריך היה לעשות את הסרט הזה? שינדלר אומרת בתחילת הסרט שהיא רוצה לספר את הסיפור שלה, אבל האם זה סיפור שראוי לספר? מצד אחד, כן. כי יש בישראל קבוצה די גדולה של אנשים שמתמודדים עם זה שיש להם פתאום מלא כסף. זה מעניין. והקבוצה הזאת משפיעה על כולנו, על השיח, על יוקר המחיה, על התפיסה שלנו את עצמנו. ומצד שני – התקשורת צריכה לשים זרקור איפה שאין, לא איפה שיש. האם התגובה החריפה כלפי הסרט לא הייתה ידועה מראש, אולי אפילו מתוזמנת, בהינתן שכולם ערים בימים האלו לתסיסה החברתית שנובעת מהפערים הכלכליים? כי אין פה רק שכבה של אנשים שהתעשרו. יש פה גם שכבה, והיא הרבה יותר עבה, של אנשים שכבר מתקשים כלכלית לקנות פירות, למשל. אז כן, להיות עשיר זה מורכב, זה ברור ששינדלר אותנטית, אבל המורכבות הזאת נתקעת לנו בעין כמו פורשה בחניה ומקרר ארטיקים בחצר של הילדים. הכשל האמפתי פה פשוט גדול מדי, משני הכיוונים, יכול להיות שזאת מורכבות שהעשירים צריכים להתמודד איתה לבד.
  5. הסרט כן נוגע בנקודה מעניינת שהיא כסף הייטק. כי בדיון על כסף זה הסוג שעדיין לא ממש דובר, לא הוצמדו לו מאפיינים והתדמית החברתית שלו עדיין מתהווה. הרי כסף ישן זה המיליארדרים של פעם, זה "יורשים" ו"שושלת". שמש אסוציאציות: פטריארכיה, יחסי אבות ובנים, שושלות ממון רקובות, ריהוט כבד, דינמיקות משפחתיות רעילות, ירושות עתק, ילדים בעסקים משפחתיים, נשפים יוקרתיים במסווה של ערבי התרמה, מראית עין של צניעות. ויש את הכסף חדש, הנובורישים, כשלעתים מדובר בכינוי מכובס למזרחים עם כסף. הכסף החדש זוכה לייצוגים בריאליטי עם משפחת מנשארוב, "מעושרות" ותכניות על אסיאתיים בנטפליקס. זה כסף שמשפריצים, כסף של נדל"ן, טורטלים, ניקור עיניים, זיקוקים ממגדל, מיאמי, כלבים קטנים בתיקי יוקרה, בתים לבנים מאוד או שחורים מאוד, רפליקות של ג'ף קונס, שופוני.
    אירוע הענק של חברת Rapyd (צילום: Eclipse Media)
    מסיבה בהייטק. המצולמים אינם קשורים לכתבה|צילום: Eclipse Media
  6. ואז הגיע כסף ההייטק. הסוג השלישי. כסף חדש, אבל אחר. אין להם את האיפוק ותחושת האנטייטלמנט של הכסף הישן, וגם לא את הצעקנות והבלינג בלינג של הנובורישים. הם נובו-נובו רישים. הם הדור הראשון של הכסף, אבל הם חנונים או אשכנזים מספיק כדי שגם המסיבות הכי מופרכות בחברות שהם ממנכ"לים יעברו בלי יותר מדי ביקורת. הם ממשיכים ללכת עם החולצות הפשוטות (בחיים לא חליפה) וחלקם ממשיכים לעבוד אחרי האקזיט, הם צנועים כמו כסף ישן אבל אוהבים חופשות של כסף חדש. המחשבה על להשתתף בסרט של שי לי שינדלר העבירה בהם חלחלה, היא בטח נאלצה לכתת רגליים עד שמצאה את אלו שהסכימו לדבר, הם בטח התחרטו על זה תוך כדי השידור. לכסף ישן זה לא היה קורה.
  7. אגב, לפי ראיון עם היזמית החברתית עדי אלטשולר במוסף "הארץ", מאפיין נוסף של מתעשרי הייטק הוא "קמצנות ויהירות". לדבריה, הם לא תורמים כמו העשירים הישנים (שחלקם עשו את הונם בדרכים עקלקלות ושנויות במחלוקת). אז בין אם זה נכון או לא, הנה פתרון לסוגיית האשמה ולחוסר הנוחות עם הכסף, שהוא לא רק לעשות על זה סרט. יש מה לעשות עם אשמה - לתרום יותר. להשתמש בכסף הזה לדברים טובים.
  8. שינדלר עשתה סרט כדי לספר את הסיפור שלה, אילון מאסק קנה את טוויטר, איש לא יודע למה, אבל יש לו כרגע את השופר החזק בעולם שבעזרתו הוא יכול לגלגל את הנרטיב שלו. איתן סטיבה טס עד לחלל (ממליץ על החוויה) כדי להיזכר כאסטרונאוט ונדבן ולא כאיש שמכר נשק לעריצים באנגולה, לפי דיווחים שונים. אחרי הכסף, הגיע האופן שבו מספרים על הכסף וכולם רוצים לשלוט באופן שבו הסיפור מסופר במקום למצוא את עצמם מתפתלים תחת האופן שבו אנשים אחרים מספרים אותו בחדשות, בכתבות מגזין על הייטק ובסדרות כמו "WeCrashed". אבל העניין הוא שלא יהיה לנו קל כל כך לוותר על הסיפור. ההתנגדות מופעלת אוטומטית, אולי זו גם אחת הסיבות לתגובה החריפה לסרט של שינדלר. העשירים החדשים יכולים לקנות הכל, אבל לא את האופן שבו נתבונן עליהם.