31 שנים של ציפייה ושנה וחצי של ספקולציות הגיעו בסוף השבוע לקיצן עם ידיעת אייטיז משמחת: "מגלה את אמריקה" מקבל סיקוול. אדי מרפי הודיע שגיבש צוות בראשות קרייג ברואר (במאי "מלחמות הראפ", שביים את מרפי גם בסרט "דולומייט" שיעלה השנה בנטפליקס) ושהוא נרגש "להחזיר למסך את הדמויות הקלאסיות האהובות". האמת היא שגם אנחנו.
"מגלה את אמריקה" (חפשו אותו בנטפליקס) הוא אחד מסרטיו המוצלחים והמצליחים של מרפי. הוא היה אז בשיאו - אחרי "48 שעות", "משנה מקום משנה מזל" ופעמיים "השוטר מבוורלי הילס" ועם שלוש מועמדויות לגלובוס הזהב. זו גם היתה נקודת המפנה בקריירה שלו; שנה אחר כך יצאו "לילות הארלם" ו"עוד 48 שעות" ומרפי הפך ממנתץ קופות סדרתי למועמד קבוע בטקס פרסי הראזי. אבל ב-1988 מרפי עדיין גילה את אמריקה והכיסים העמוקים שלה (זה היה הסרט השלישי הכי רווחי באותה שנה, לפני קלאסיקות כמו "ביג" ו"מת לחיות"), ובמשך העשורים הבאים קיבע את מעמדו כאחד מחביבי הקהל הגדולים בקריירה ההפכפכה של מרפי ("בלי ספק סרטו הטוב ביותר", קבעו ב-2017 במגזין "קומפלקס").
מוזר שנדרש כל כך הרבה זמן בשביל לגלות מחדש את אמריקה. הרי מרפי מעולם לא נחשד בתתרנות מסחרית; מהבלוקבאסטרים שלו הוא סוחט סיקוולים. "48 שעות", "השוטר מבוורלי הילס", "הפרופסור המטורף", "ד"ר דוליטל", "שרק" - כולם הפכו לסדרות קופתיות. אז איך זה לא קרה ל"מגלה את אמריקה" עד היום? אולי היה זה רצף הפלופים המסחריים והביקורתיים של מרפי בתחילת שנות ה-90, אולי המתיחות עם הבמאי ג'ון לנדיס (שביים את מרפי שוב ב-1994 ב"השוטר מבוורלי הילס 3" הכושל), אולי הפיילוט הטלוויזיוני שנגנז. כך או אחרת - החלום האמריקאי לא שוחזר.
אבל עכשיו הנסיך אקים חוזר - והוא מביא איתו לאמריקה של 2019 מזוודות עור מלכותיות מלאות בהתייחסויות בעייתיות לנשים ולאפריקאים שיצטרכו לעבור רוויזיה לפני שיעברו במחסומי הפי.סי. וה-metoo#. מרפי - שחתום על הסיפור המקורי של הסרט ומעורב גם בסיקוול - לא הצטיין מעולם בתקינות פוליטית ("זה הרס לו את קריירת הסטנד-אפ", אמר עליו הקומיקאי ארטי לאנג בראיון לאתר "The A. V. Club" ב-2010). זה הרי היוצר של "בגסות" - מופע הסטנד-אפ האייקוני והפוגעני שלא היה שורד היום שלוש דקות על הבמה. מה הסיכוי שהוא יהפוך את עורו לכבוד הסיקוול?
"בגסות", אגב, מבשר את "מגלה את אמריקה". בקטע שהוא אולי הזכור ביותר במופע (שיצא לקולנוע שנה לפני "אמריקה") מספר מרפי על אומפופו, אשת חלומותיו האפריקאית: אישה ערומה עם עצם גדולה באף, צלוחית בשפה התחתונה ואפרו עצום, שרוכבת על זברה ולא יודעת שום דבר על כסף. "אבל אסור שהיא תסתובב עם נשים אמריקאיות", מבהיר מרפי, "כי הן ישנו אותה לגמרי". האמריקאיות, הוא מסביר, ילמדו את אומפופו שהיא לא חייבת לציית לכל דבר שהוא מצווה עליה, שאי אפשר להתייחס אליה כמו אל חיה מאולפת, ושהיא זכאית למחצית מהרכוש שלו. בסופו של דבר היא תחזור הביתה ותאמר: "אדי, מה עשית בשבילי לאחרונה?".
"מגלה את אמריקה" הוא היפוכו של הרעיון הזה: במקום גבר אמריקאי שמביא אישה כנועה מאפריקה - גבר אפריקאי שיוצא לחפש אישה עצמאית באמריקה. הנסיך אקים (מרפי) מהמדינה האפריקאית הפיקטיבית זמונדה עומד להינשא לעלמה מקומית שמוכנה לעשות למענו כל דבר (וב"כל דבר" הכוונה לכל דבר, כולל לקפץ על רגל אחת בזמן שהיא נובחת). אבל אקים רוצה אישה עם רצונות משלה, ולכן הוא יוצא עם משרתו סמי (ארסיניו הול) לחפש כלה אלטרנטיבית בארץ אפשרויות השידוך הבלתי מוגבלות.
שלא תטעו - לא מדובר בסרט פמיניסטי. אקים אולי מחפש אישה עצמאית (בניסוחו נטול העידון: "אני רוצה שאישה שתגרה גם את האינטלקט שלי וגם את אזור החלציים"), אבל הסרט כמעט יוצא מגדרו כדי להבהיר עד כמה גדול האתגר. יש בו בקושי שלוש דמויות של נשים עם דיאלוגים - כולן משניות וחסרות דקות קיום על המסך ללא הגברים: אחת מהן היא מלכה שלמילתה אין ערך ללא הסכמת בעלה; השנייה מתאכזבת לגלות שנסיך החלומות שלה הוא רק המשרת (כלומר - היא לא התאהבה באדם אלא בסטטוס); והסצנה היחידה שמציגה מגוון של נשים היא רצף פיק-אפים שמציג נשים חומרניות ("אני לא מעוניינת בגבר אלא אם יש לו ב-מ-וו"), מטורפות ("הייתי ז'אן דארק בגלגול הקודם"), חופרות או גבריות (כלומר, ארסיניו הול עם פאה). ואלו רק הנשים האפרו-אמריקאיות; האפריקאיות זוכות לייצוג שנע בין שפחות שתקניות וחשופות חזה שמשליכות ורדים ומצחצחות פינים (מה ששמעתם) לבת אצולה שעושה חיקויים של אורנג אוטנג - וכולן נמצאות על הקשת המדכאת של נשיות מרצה
תפיסות מיושנות וכוונות טובות
כנגד כל אלו עומד הפרמיס המעלה על נס את האישה המשוחררת, הדיאלוג של אקים עם השידוך האפריקאי ("אני רוצה לדעת עלייך, מה את אוהבת לעשות") ומושא האהבה האמריקאי ליסה מקדואל (שרי הדלי) - צעירה עצמאית וחריפה שבוחרת באהבה על פני הכסף הגולש מתלתליו של בן הזוג שלה, יורש מתנשא לאימפריית תכשירי שיער. כל אלו מהווים נקודת אחיזה למי שמחפש מסרי העצמה פמיניסטיים בסרט, או שרוצה לתלות תקוות כאלו בסיקוול. למרות הטיפול האייטיזי הפרובלמטי, נדמה שבבסיסו "מגלים את אמריקה" דומה לגיבורו: סרט עם תפיסות מיושנות אבל כוונות טובות.
וחוץ מזה - הוא עדיין מצחיק. "קומפלקס" בחר בו כאחד הסרטים המצחיקים אי פעם - לא בחירה שאני חותם עליה, ולאו דווקא בגלל חשש לפוגענות; קומדיות פשוט נוטות להתיישנות, וגם ההומור של "מגלה את אמריקה" מתגלה לא פעם כצפוי וחסר תחכום. אבל עדיין שורה על הסרט התנופה הנלהבת והמידבקת של מרפי, שבחסות עבודת איפור מופלאה (של ריק בייקר, שהיה מועמד לאוסקר לצד מעצבת התלבושות דבורה נדולמן לנדיס) ממציא כאן את השטיק שילווה אותו (לטוב ולרע) לאורך הקריירה: ריבוי התפקידים. מרפי מצוין לא רק כאקים - אולי הדמות הכי חביבה וטובת לב שגילם בקריירה - אלא גם כבעל מספרה פטפטן, זמר סול פתטי (במה שהוא אולי רגע המצאת המייק-דרופ) ויהודי זקן (ולבן).
ארסיניו הול - גם הוא מכוסה באיפור לפרקים (חפשו אותו כלקוח במספרה, כאישה במועדון לילה וככומר משולהב) - הוא שותף כמעט שווה למרפי ותזכורת לקריירה קולנועית שנטרפה בכסף של הטוק-שואוז. ג'יימס ארל ג'ונס ומדג' סינקלייר מגלמים כאן זוג אפריקאי מלכותי שש שנים לפני שיעשו זאת שוב ב"מלך האריות" (מופאסה וסראבי, בהתאמה). חוץ מהם, משחקנים מצוינים שכבר היו מוכרים אז כמו ג'ון איימוס (לימים "הבית הלבן") ולואי אנדרסון (לימים "הליצן העצוב") ומהכוכבים האורחים ראלף בלאמי ודון אמיצ'י (שמשחזרים את תפקידיהם מ"משנה מקום משנה מזל"), "אמריקה" גם גילה לא מעט כוכבים בראשית דרכם: סמואל ל' ג'קסון, אריק לה סאל ("אי. אר."), וונדי קרטיס הול (אחיו של ארסיניו, "שיקגו הופ"), ונסה בל קונוויי ("חסרי בושה"), גרסל בוויי ("המופע של ג'יימי פוקס"), וקובה גודינג ג'וניור בהופעה ראשונה ואילמת (כנער במספרה).
"מגלה את אמריקה" היה סרט נהדר לזמנו. במידה מסוימת, הוא אפילו הקדים את זמנו, עם קאסט כל-אפרו-אמריקאי (בניגוד, אגב, לצוות ההפקה הלבן) וגרעין פמיניסטי לא ממומש. אם הסיקוול יצליח להגשים את הפוטנציאל, הוא יכול להיות הרבה יותר מלחיצה מאוחרת על בלוטות נוסטלגיות. אם לא, וכל מה שיהיה לו להציע זה את אדי מרפי בחמישה תפקידים - לפחות שישכיח את "נורביט".